לוקחת הדרך הארוכה

דיקסי צ'יקס

BMG
4/5

איך השלוש זכו בגראמי? שמעתי את הדיסק. קאונטרי מיוסיק בסדר, אפילו מלהיב בשירי מסוימים, אבל לא דבר שאצלנו רצים לספר לשכנים שממול.

נטלי מיינס עם האחיות אמילי רובינסון ומארט מקגווייר כתבו שירים שמכסים נושאים שונים, כולל שיר בו השלוש מחטיפות לנשיא ג'ורג' בוש על מדיניותו. הן קיבלו עזרה מצ'אד סמית', המתופף של רד הוט צ'ילי פפרז (שאף זכו בגראמיז. קונספירציה? גם המפיק של האלבום ריק רובין עבד עם הפפרז) מנגן הבס לארי קנטשל (מלהקתו של טום פטי) ועוד נגנים אמריקנים ידועים ומיומנים. אני לא שומע הבדל גדול לעומת אלבום הקודם Home שיצא ב-2002 מבחינה סגנונית, ונדמה לי אפילו שהוא עלה עליו. מעין להקת רוק נשית שמנגנת בסגנון קאונטרי ולא להיפך!

השירים אישיים, לעיתים סרקסטיים (על סלבריטאיות בשיר Everybody Knows) והן נותנות גם ביטוי למצב האימהות שהן חוות כאימהות חדשות (Baby Hold On) גם על הבלגנים שעוברות נשים שזקוקות לטיפולי פוריות כדי להיכנס להריון (ששתיים מחברות הלהקה חוו על בשרן) גם מחלת האלצהיימר (שבה חלתה סבתה של מארטי מיינס).

השפעות: איגלס, מאמס אנד פאפס, צליל דרם קליפורני. היילייטים – הסינגל הראשון – Not Ready To make Nice, גם Silent House (דגימת סאונד למטה), שבוחן מאבק במחלה ו- It’s So Hard When Things Don’t Come , שיר על התנסויות בחייהן האישיים. גם השיר שמסיים בסגנון גוספל – I Hope עם סולו גיטרה של ג'ון מאייר, שלראשונה בוצע בעקבות אסון הוריקן קתרינה ב-2004 מצליח לחלחל. נדמה שבאלבום הזה , הדיקסי צ'יקס מצליחות למצות את כול מה שהן רצו להגיד.

Dixie Chicks Taking The Long Way

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות