קמלוט הרצליה

שילה ג'ורדן בהופעה עם אנסמבל הצוללת הצהובה

4/5

נגנים: איתי רוזנבאום – פסנתר, אצה בר – גיטרה, ירון מוהר – סקסופון, גיא לוי קונטרבס, אודי שלמה – תופים.

מה פתאום קשישה. היא מבקשת מהעיתון שכתב שהיא בת 79 להחזיר לה שנה, היא עדין 78. אז נכון ששילה ג'ורדן מתיישבת לנוח, כשהלהקה מאלתרת, אבל איך שהיא שרה – מותר לה לשבת. איך שהיא מטפלת בשיר – זה משהו שנמצא עמוק בה. מישהו כתב עליה – "שילה ג'ורדן היא הסוד הכי שמור בג'אז".
נדיר לשמוע, ולא רק בגילה, זמרת ג'אז שמתרחקת מקונבנציות, שיש לה עוד משהו שאין לזמרות אחרות, מעבר לסווינג הנכון. ג'ורדן לוקחת את השיר לחלקה שלה. וכשנדמה שמשהו בקולה כבר לא כתמול שלשום, באה גברת הג'אז הזו ומוכיחה שבג'אז זה לא הטווח הקולי, אלא הפרייזינג הנכון. ג'אז זה לא אופרה, אלא הטון, האופן שהיא מספרת את הסיפור, לקחת את החופש הזה כדי לתת הפרשנות שלה. מבחינה זו, שילה ג'ורדן לא שכחה דבר. לוקחת לעצה את החופש, עושששששה את זה הומור, מתקשרת עם נגני "הצוללת הצהובה" כאילו היו הלהקה הקבועה שלה.

כשהיא שרה Ballad For Miles/My Funny Valentine זה סוג של חיבור ששייך אך ורק לה, או כשהיא מזכירה לנו את צ'ארלי פרקר, מקור ההשראה/השפעה הגדול שלה ב- Bird Alone. ואיך שהיא בונה מחדש שיר על Blackbird של הביטלס עם פתיחה סטייל אתנית/אינדיאנית. והפרשנות שלה ל- Autumn In New York זו פרשנות שלא שמעתי משום זמרת. גם בסטנדרט – ,If I Should Lose You בביצוע הרגוע הכמו נונשאלאנטי הזה. וההפתעה בסוף הערב כשהיא מזמינה בחור צעיר וגבוה ששמו "מוזס" (משה סימן טוב, זמר שהכירה בכיתת האמן שלה באותו בוקר) לאלתר איתה בדואט ווקאלי.
גיל 78? איך שרה-מאלתרת ג'ורדן לקראת סוף הערב בבלוז הביוגרפי שלה: ,אם זו לא היה ג'אז", היא שרה, "אני לא הייתי חיה היום". ובאמת: ככב שרה זמרת שג'אז זה חייה.

יש לה לשילה ג'ורדן משהו שהגיל כנראה לא יכול לנצח. משהו שאין לאף זמרת אחרת בעולם. ואפשר רק לאחל לה ולעצמנו שעוד נחזור לשמוע אותה בארץ.


שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן