איילה אינגדשט

איילה אינגדשט

הד-ארצי
4/5

אולי לפני שמתחילים לדבר על הדיסק, רצוי לדפדף בביוגרפיה של איילה אינגדשט  – עזיבת אתיופיה בגיל פעוט, הניסיון להשתלב בארץ אחרת ועד גילוי כשרונותיה, להקות נוער, להקה צבאית – חיל הים, תיאטרון הבימה בהפקה "תל-אביב הקטנה, תיאטרון הקאמרי – "מעיין הכבשים", מגישה בטלוויזיה, שיתוף פעולה עם אמני היפ הופ כמוקי ופילוני. אבל בסופו של דבר, סיפור החיים הזה לא מענייין את המאזין שמקבל דיסק נטו.
הדיסק החדש הוא מעין סיכום פרק א' בדרכה – ובדף מטעם חברת המוסיקה "הד-ארצי" הדפיסו לבן על שחור – זמרת ה-R&B וה-SOUL הראשונה בישראל.
לא הייתי נסחף לסופרלטיב כזה. אבל אחרי שאמרו שמרגול היא זמרת הסול של ישראל, אז לאיילה לא רק מותר, אלא גם מגיע. והיא אם לשפוט לפי ההגשה ובמיוחד העיבודים של רוי אדרי מתקרבת בכמה שירים לדבר האמיתי. זה אומר בעיקר – ליטוש ומקצוענות בחיבורים של ריתם נ' בלוז לשפה המקומית, עיטורים אתניים פה ושם, כולל שימושים נכונים בכל מה שניתן ללמוד מהפקות חו"ל. מוש בן-ארי שהיה שותף יחד איתה ללחן של "לנוע" על פי קוהלת משתרבב יפה בקולותיו. בשיר "איו" שנפתח כמו הפרלוד מס. 1 לבאך קיים שילוב יפה של Soul והיפ הופ, אבל כאן מתחילה לבצבץ הבעיה העיקרית של איילה – הטקסטים לעיתים לא חלב, לא בשר, לא תה לא קפה, לא קיץ לא חורף. ניסיון לומר משהו על יחסים שנשאר שטוח ומרופרף.
"איו תעיפי את הרע מהחיים/ אל תחשבי מהראש/ לכי עם הבטן היא מוליכה אותך לאמת". איילה הולכת על קלישאות פופוליסטיות, פסיכולוגיות בשתי אגורות. מה זו "הבטן" הזו? הרי החיים לא מתנהלים רק "מהבטן".
וגם "אשה יפה" – "לכי מכאן אשה שטן את מקלקלת, את מערערת" נשמע תלוש מקונטקסט, סתמי ולא מגיע למרות העיבוד הפאנקיי המהוקצע. ההפקה הפאנקיית היפה נוסח "סטילי דאן" לא יכולה לשמש עלה תאנה לערוות הטקסט של השיר "ממי" למילים שלה ("ממי אני רוצה שתדע מה אני מרגישה") וללחן שלה ושל רוי אדרי ואסף אבידר. הפשטנות הקשה קיימת גם ב"בחרתי בך" (איילה-אסף אבידר) – "כשאני רואה אותך אני בעננים".
מס. 6 בדיסק – "אהבנו" משפר את המצב, במיוחד בכל שקשור במבנה המלודי היפה של השיר, במעברים ובשילוב מעין קצב רגאיי ("אהבנו, נפרדנו – איך הגענו לכאן")
בשיר "הזמן ירפא" – שוב חוזר העיסוק האנמי הזה ביחסים בינו-בינה והפעם בעיבוד Smooth דאנסי כזה רגוע ונעים ושירה נינוחה – על התקווה שהזמן ירפא כשהיא תחזור אליו יותר נחושה… גם כאן יש תחושה שאיילה עשתה מאמץ לחריזה טכנית.
ב"בדידות או שיגעון", השקט, בעיבוד מינורי לפסנתר, מתיימרת איילה לדבר כמעט על הכול – על התמכרות, על האמת, על בדידות ושיגעון. מנגינה מצוינת של אסף אבידר וביצוע יפהפה. חבל שהטקסט מקלקל.
מהטובים בדיסק: "ממהרת" נפתח במשפטים מבית הוריה באמהרית. קישוט שכזה. כאן הטקסט סביר בהחלט בהפקה קומפקטית מצוינת בשילוב של פאנקי, ג'אז ואתני, בעיבוד ובלחן מוצלחים במיוחד של רוי אדרי. איילה מעודדת את עצמה – "החיים עוד לפנייך" אז "תחיי את הרגע" ו"השאירי מבו לשארית כוחותייך". ושימו לב לשילוב צליל הסקסופון (מיטשל רוזן) ב"ג'טאני" האינטימי, סלואו פאנקי על אחד מסכן, אדם פשוט שסוחב את החיים ושאיילה מבקשת מאלהים לשמור עליו. וזה נשמע כזו תפילה, גוספל בעברית.

זה דיסק שיש בו הרבה דברים טובים – איילה נולדה לשיר, יש לה קול ופילינג ומוסיקליות גבוהה, ויש לה רוי אדרי אחד ששוחה בכל הסגנונות השחורים וגם שמע ולמד הפקת מוסיקה. מה חבל כל אלה מתבזבזים לעיתים על טקסטים חלשים.

על ההופעה של איילה אינגדשט

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. לא ממש ברורה לי גישת המבקר בנוגע לטקסטים, כאן וגם לגבי אמנים אחרים. למשל – "מה זו ה'בטן' הזו? הרי החיים לא מתנהלים רק 'מהבטן'". לכל אחד מן הסתם תפיסה אחרת על החיים, אין אמת אחת אובייקטיבית, בטח ובטח לא במה שנוגע לאמנות – ביטוי העולם הפנימי של היוצר. אפשר לבקר את האיכות ולהגיד שזה טקסט יותר או פחות מוצלח. אבל זה שלא מסכימים עם תפיסת העולם של מישהו לא הופך את האיכות לירודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות