נתחיל מהמסקנה של הדואט: היום זה לא מספיק אם אתה רק אוהב. משהו חסר, ונמאס לה לחפש את התשובה, ובכלל אין אהבות מושלמות, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להשאיר לב כשהוא נוסע. זיו רובינשטיין ודפנה ארמוני חברו כדי לנסות להוציא לפועל דואט על יחסים פצועים. הטקסט הוא עוד וריאציה על וריאציה בעניין הבינו ובינה, לא ממש משהו שמוסף תובנה מיוחדת או מעניינת. המוסיקה דווקא משפרת את המצב.

 בואו נחזור במכונת הזמן לסוף השישים תחילת השבעים, עידן פריחת ניצני הפולק-רוק מיוסיק, גיטרה אקוסטית חוברת לחשמלית, ולחן בנוי היטב. הטון שלו דרמטי, עומד מאחורי המילים. והיא – לא ממש "זמרת הנשמה והרוק של ישראל" כפי שמציגים אותה דפי היחצון. היא זמרת טובה. השאלה היא מהי זמרת נשמה בעיניכם. לי יש רף ציפיות בנושא, ככה שהדואט הזה עם הלחן הזה, יכול היה להיות יותר חזק, יותר Soul. כמו בשיר עצמו – משהו חסר, ועדיין זה שיר טוב