הדס דגול, זמרת צעירה בת 22, בוגרת תיכון האקדמיה למוזיקה בירושלים, גיטריסטית, מורה לפיתוח קול, שרה על זרימה אינסופית בחלל החדר ועל ציפיה לשינוי. היא מנסה להגיע אל נתיבי השירה האומנותית הבוגרת. וזה לא פשוט.
אני מנסה להיכנס לחדרה של הזמרת. לפעמים חש שלא בנוח, לא הכי חודר לתוך הדימויים המיימיים האלה, לא תמיד צולל למה שהיא חשה כעומקים שלה.
דגול הרוויית אמוציות מרוגשת מאוד. נפש סוערת שרוצה לפרוק מטענים, וטוב שהשיר השני "סרט אילם", לוקח אותה להפוגה של בוסה נובה, אם כי הטקסט היומרני לא התאים דווקא למקצב הזה. יש כאן שני משפטים שאיכשהו לא התחברו לי: "המחשבה שבחיים יש נקודת מפנה / שממנה עושים הכל אחרת" (תובנה נדושה) ו"הרעש של הזמן הופך אנשים חיים לסרט אילם". מיצאו את הקשר. הדס, למה להסתבך בכאלה דימויים סתמיים?
ומהבוסה היא עוברת לרוק פאנקי ב"חבל דק", שיר על בחורה לחוצה על רקע אהבה שמציעה "אל תקשיבי לכוח/ שמושך אותך יחד איתו/ בתירוץ שהוא המוח" הבנתם את זה? הניסיון של הדס להגיד דברים שעל ליבה לא תמיד מצטיין בבהירות, לא מספיק לרצות להיות "משוררים".
המוסיקה של "חיבוק" – "נכנסת לחדרים חמים/ יוצאת קרה ומשוגעת" על אחת שאיבדה תקווה – מיוחדת וייחודית, זה שיר שמאפשר לדגול להתבטא נדמה לי בסגנון שמבטא אותה, ועדיין נדמה לי שהיא אובר מלנכולית-דרמטית, מה שלא לגמרי מיטיב עימה במיוחד כשהיא מזמרת "נסי לשרוד בעולם", שזה כבר על גבול ההתייפחות.
לעומת זאת "קול באישה ערווה" – "שיר הנשים שלא כיבדו את עצמן/ וחיפשו רחוק מדי", זוכה למינונים היותר נכונים. הלחן משותף לדגול ולוידיסלבסקי, ובקצב הואלסי, הביצוע פחות עמוס באמוציות "דחופות".
הריגוש המלנכולי -דרמטי הכמעט בכייני של דגול מגיע לרבים מביצועיה כולל ל"בגדד", שיר שמתחיל בסבא שלה וממשיך לתחושה ש"הכל פה זמני". לא שזה רע, אבל באיזשהו מקום זה הופך את הביצועים שלה לאחידים, נטולי פרשנות, ללא ניואנסים, מהסוג שקיימים אצל זמרות מעולות.
העיבודים לאורך הדיסק – מוסיקת עולם מברזילאי עד הים תיכוני והאוריינטאלי, מקצוענות לשמה, אבל הזמרת חייבת לרדת משמי הרגש, ולהתחיל לשיר מגובה העיניים שלה ושלי ממש כמו שנשמע שיר הפולק הפשוט והיפה "האם זה געגוע" – (דגימת סאונד למטה) בחלוקה יפה של הקול והאנרגיות, שיר שאכן מבשר על הולדתה של זמרת.
