מה שגליאנו מצליח להעביר בכלי כזה אולד פאשן כמו אקורדיון. כל קטע מספר סיפור. הוא מפגיש בכישרון בלעדי את הטנגו הארנטינאי עם המוזט הצרפתי עם נגיעות ג'אז. מה שהוא עושה מ- Guarda che Luna למשל, שאני זוכר מאוספי שירים איטלקיים בביצוע מרינו מריני. מדובר ביוצר, בנגן, במאלתר בחסד. את האלבום הזה (שיוצא כ-6 שנים אחרי "פייס טו פייס" של 2001) הקליט גליאנו עם קוורטט Tangario, ואחרי ששמעתי יש לי עצה לאלה ששונאים אקורדיון ולאלה שאוהבים: לשונאים – נסו את זה. יש סיכוי שתחזרו בתשובה. לאוהבי האקורדיון: מה, אין לכם עוד את הדיסק הזה?
כמה קטעים כאן הכניסוני לאווירה טיפה מלנכולית. Chat Pitre הזכיר לי את המנגינות הנוגות שחיבר נינו רוטה לסרטים של פליני. זכרונות נוסטלגיים שכאלה. מצד שני יש בדיסק טנגואים סוערים כמו Escualo של אסטור פיאצולה בנגינה לוהטת של הכינור. Indifference לגישה המודרנית של גליאנו למוזט הצרפתי. ב"ברברה", הטונים העשירים של האקורדיון מזכירים אורגן.
יש כאן הרבה רגעים של ריגושים גדולים. הם מגיעים גם כתוצאה מרמת הנגינה של הרביעיה – נגן כינור וירטואוז (אלכס קרדנאס) . נגן מנדולינה מדהים (המילטון דה הולנדה) וגם נגן קונטרבס דומיננטי – Phillipe Aerts. קטעים לא ארוכים של 4 דקות ממוצע, אבל הם כשגליאנו מנגן, כשלצידו קוורטט כזה – האורך באמת אינו קובע. וירטואוז אמיתי, וכשהוא מנגן – הוא ממריא, קשה להאמין שהצלילים האלה יוצאים משתי ידיים בלבד.