כוכבים נולדים ממהרים לאולפנים לצאת משם עם דיסק. מה יש למהר? החיפזון מן השטן הוא. יהודה סעדו זה קודם כל הסלסול הזה  וקול הנשמה. הולכים המה לפניו. אבל אחרי ששמעתי את הדיסק – זה כמעט כל מה שנשאר – הסלסול וקול הנשמה שהולכים לפניו ולפעמים משאירים את השירים מאחור.

סעדו מנסה להוציא מעצמו "אני מאמין" אישי ונקלע למבוכי הקיטש והקלישאה. בא לעולם עירום ועריה וגם טעם מן התפוח, והוא חושש מחטאי העיר הגדולה כשהוא נושא תפילתו בפני הבורא. וזה לא ממש משכנע. גם במנגינה. ואחר-כך מגיעה מסכת שירים שמאוד מסרבלים את הסיפור של סעדו, ואין לך מושג מה הוא רוצה בסופו של דבר להגיד.

 שחר כהן סיפק לו סיפור דימיוני שנקרא "מלך בשדה", הסיפור השאיר אותי אדיש, הקול – קול נשמה שהשאיר אותי בלי הסיפור. בהמשך ינסה סעדו לספר את סיפורו של אביעד פניו על אדם שממשיך במרדף החיים ומוכן ללכת רחוק אפילו עד השמש הלוהטת, וגם כאן סעדו לא משכנע שזה סיפור שמגיע מהורידים שלו.

ב"מצחיק מדי" הוא סעדו זה כבר מוסיקת פופ רומנטית – וזה על רקע עננים בוכים, עיר ריקה. בסדר. לא למעלה מזה. ואז מגיעה מנגינה מתובלת ברוטב צרפתי על "אשת חיל" על אחת ששמרה על בן זוגה מכל משמר – "בתפילותיה הרעידה עולמות", ואני לא מבין איפה הפואנטה, ולמה סעדו הכניס את זה לדיסק. ובהמשך הוא הליצן שמבקש שהיא תגלה לו סוד ישן שיקח אותו מכאן,  ומי שהלילה מתחיל "בחלומות בעמקי המחשבות", "עומד בקדמת הבמה אבל בפנים מכווץ".

אז ככה: בעמקי הנשמה לסעדו יש משהו שאף אחד לא יקח ממנו. מבחינת המחשבות, הייתי ממליץ בדיסק הבא לא למהר. לקחת את עצמו לשקול פעמיים ושלוש וארבע ולבחור שירים פחות מיופייפים, פחות מילים-מילים פחות סיפורים מופרכים, פחות מתכוני קיטש מרוחים בדמעות..

"אחזור מהר" בקצב דרבוקות – "נלחם עם הפחדים ואני עוד אנצח" נשמע פשוט יותר ואמין יותר, וב"אשרי האיש" שיר הסיום לפי פרק א' – זהו סעדו הכי משכנע בדיסק בתזמור-עיבוד נועז ויפהפה למיתרים. (דגימת סאונד למטה) קרוב לתפילה, קרוב אצל עצמו. זה סעדו נטו, מזוקק מכל מיני סרבולים וניסיונות להיות יענו "אישי".