להגיד על אל דימיולה שהוא וירטואוז – זה כמעט באנאלי, אבל הנה מגיע המופע הזה (מרץ 2007) ומתברר שאי אפשר שלא להוציא עוד פעם קריאת התפעלות. מדובר ברמות נגינה לא אנושיות כמעט. דימיולה גם דאג שיהיו לצידו הנגנים שאיתם הוא יכול לנהל את דיאלוגים, כמו השניים שרצים איתו כבר 15-20 שנה – מריו פרמיזנו בקלידים, גמבי אורטז בכלי הקשה ושני צעירים חדשים על התופים והבס.
לשמוע את החשמלית שלו – זה כמעט דג'ה וו לימים שענק גיטרה נקרא "אלהי גיטרה", מאריק קלפטון ועד ג'ון מקלפלין. הצליל הנמתח, מלא ההבעה הזה, שמחזיר לפיוז'נים המובחרים של השבעים והשמונים, ואתה נוגע בעצמך, כי 2 מטר ממך מנגן אל דימיולה, ,53 אגדת גיטרה, ההוא שהדהים בנגינת האקוסטית ב"ליל שישי בסאן פרנציסקו" עם פאקו דה לוצ'יה ומקלפלין, שהוציא אלבום בלתי נשכח כמו "צועניה אלגנטית" לפני 29 שנים, ושעשה את אחד הפיוז'נים היותר מלהיבים בהסטוריה של הג'אז עם צ'יק קוריאה ב-Return Forever.
הערב התבסס על אלבומו האחרון Consequence Of Chaos. דימיולה התחיל בעמידה, עבר לישיבה, מתבסס בנוסף לאילתור גם על עיבוד ותזמור בחיבור שהוא עושה בין ג'אז למוסיקה לטינית ובסגנון פיוז'ן לא א אופנתי.
דמיולה מנגן בקלילות, מפיק צלילים בכל גוון, באקוסטית, בחשמלית, דוהר במהירות על אוטוסטראדה של קצבים ומלודיות בסגנונות שבין אפרו-קובני, ג'אז לטיני ופלמנקו ספרדי. מתבסס על תזמורים שמחזירים לפיוז'נים של צ'יק קוריאה וסטנלי קלארק ב- Return Forever, מוציא מהחשמלית צלילים שמזכירים בין השאר גם את קרלוס סנטנה. זה דימיולה הלטיני. זה דימיולה שעושה פיוז'ן מחושמל עם נגיעות בפלמנקו, זה דימיולה שמנגן אסטור פיאצולה של הטנגו וגם נוגע בלירי ב- Azucar.
שיתוף שני נגני הקשה מעיד על אוריינטצייה לטינית קצבית אקזוטית וחושנית. אנשי ההקשה לא נתנו לערב הזה ליפול לשנייה. נשארנו עם חשק גדול לעוד, אבל דימיולה לא נותן הדרנים בערב שדחסו לו שתי הופעות ועוד אחת בצהריים בגלל ביקוש עצום. במקום הדרנים, הודיעו כי האמן יחתום על הדיסק החדש שלו מחוץ למועדון. מדימיולה הייתי לוקח חתימה.
