בהופעה מועדון קמלוט הרצליה

אפרים שמיר

משה דוידסון – גיטרה בס, אלון אדלר – גיטרה, אלי סרוגו תופים אורח: אלון אולארצ'יק
4/5

ישראלי שלא היה כאן בשנים האחרונות, לו נקלע באותו ערב לקמלוט, ונשאל לזהותו של האיש שעל הבמה, היה אומר: היפי אמריקני מזדקן, פליט השישים, שמתרפק על הבלוזים והרוקנרולים הישנים, ובטח בחוץ מחכה לו הארלי דוידזון מצוחצח ישן וטוב.

"זה אפרים?!" הוא היה שואל כלא מאמין. "אפרים שמיר מלהקת "כוורת"? לא, לא יכול להיות. אל תעבדו עלי.
אז כן, זה אפרים שמיר, הבחור שבא לארץ בגיל 17, יליד סיביר שבברית המועצות, שמגיל 8 גדל בפולין, ובגיל 17 נחת הישר אל הלם שירי ארץ ישראל בקיבוץ וכעבור שנה התקבל ללהקת הנח"ל, שם פגש את מי שיהיו חבריו ל"כוורת".

שלושים שנה אחרי, אפרים שמיר מנגן בלוזים ורוקנרולים אמריקנים, כאילו הזמן עמד מלכת. בגדים נפנף, בנדנה של הדגל האמריקני עוטפת הראש, משקפיים כהים, והוא שר "איי וונט יו טו רוק מי בייבי". יה-יה, אפרים. גו אהד. רוק יור בייבי.
"
כול ילדותי", אומר אפרים, "חלמתי להיות זמר בלוז, שמן, שחור ועיוור". אז הנה עכשיו, כמעט.

במסגרת ההגשמה החלקית של החלום, והחזרה לשורשים, הביא אפרים לבמה הרכב בלוז ורוקנ'רול, חבר'ה שלקחו יותר מקורס ביסודות הריתם אנד בלוז. הוא שר אלוויס "יו איינט נאסינג באט האונד דוג", שמצלצל אחלה. בין ובין מושחלים כמה משלגריו בעברית כמו "רוקד לקול הבנות" עם בוגי בוגי והרבה אורות, כאלה שמתאימים לקצב של הערב.
בואו נגיד את זה חד וחלק: אם לא שמעתם את אפרים שמיר מנגן בלוז בחשמלית, לא שמעתם את אפרים שמיר. עשה דוקטורט. וכשאפרים שר בלוז עצוב, כזה שמדבר על הבנאדם המבואס שהגיע עד אומללות, הוא מוכן להיכנס איתו אפילו לכנסיה. אפרים מבקש מהקהל להקליק אצבעות, כי זה מאוד בלוזי. אבל די בסולו אקספרסיבי מהחשמלית, כדי להבין שאתה יכול להיוולד בסיביר ולנגן מיסיסיפי.
בקמלוט הרצליה אנשים רציניים מול צלחות סלטים, כאלה שאני מתערב שהרקע הסוציאלי שלהם לא ממש גורם להם להזיל דמעת בלוז. אבל גם אפרים לא בא בשביל זה. וכשהוא מנגן "רול אובר בטהובן", מחומצנת שיער לידי מתחילה להזיז עקב.
ערב ריקודי רוקנ'רול לא יהיה פה, אבל משהו מתחמם, גם כשהוא עובר ללהיטו העתיק "נכון את יפה" ומשם בנסיקה ל – BLUE SUEDE SHOES, ברוב השולחנות ממשיכים להתבונן בו. איפה הריקודים?
החגיגה נדחית לסוף, כי לבמה נקרא החבר אולארצ'יק. מה טובה ומה נעימה עוד פגישת מחזור. אולארצ'יק נותן את שלאגריו. לא נמאס מ"היא הולכת בדרכים?" קהל תאב נוסטלגיה קונה הכול במסגרת עיסקת הרטרו. אבל כשאולארצ'יק שר "כל דבר קט מותק" זה בלוז עברי, שגם זוכה לליווי תואם של אפרים.

שירים מהדיסק החדש? הקהל ממש לא דורש. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אפרים בחר שניים שיתאימו לקצב של הערב: "אני קניתי לה בית" סטייל "הגלשן" של סנדרסון ו"יעל ואני". שניהם רוקנ'רול. המילים משדרות מצוקות, המוסיקה מעוררת שמחה. אנחנו בסיקסטיז. ב"אני חבר בחברת עצמי", כמה גברות מחליטות שדי לשבת. צריכים להזיז משהו בגוף. שמיר עושה להן "ג'וני בי גוד"  . אני בטוח שהם עזבו את המועדון בהרגשה שאפרים עשה להן גוד טיים.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. הופעה בין הטובות שראיתי!! אפרים שמיר הוא בין האנשים הכלים של התקופה!!
    כל ההופעה אני וחברי רקדנו כמו מטורפים אל מול קהל אדיש המורכב מאנשים לבנים שכל חפצם היה לעות רושם על עצמם בזה שהם נוכחים בהופעה שנוגנה בה מוסיקה שהיא כעת של המעמד העליון…מסכן אפרים….אני מאמין שכשהוא עושה הופעות כאלו הוא מצפה שאנשים גם ירקדו ולא רק יהנהנו בראשם וימחאו כפיים בצביעות בכל סוף שיר

    מצטער שנסחפתי…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן