הדיסק נפתח במעין משאל רחוב. 51% מישהו מכיר? נשאלים עוברים ושבים. האמת היא שזו אינה סתם שאלה. ראפ והיפ הופ בעברית רחוקים מהמיינסטרים, בטוח ש-51% (חמישים אחוז תשוקה + אחוז אחד שפיות) מאוד היו רוצים להגיע לשם, ובינתיים עלה רעיון ן להעניק לכל מי שרוכש כרטיס כניסה למופע – לקבל את האלבום, עסקת מבצע אטרקטיבית לאוהבי היפ הופ בעברית.
הדפים שצורפו לדיסק מספרים כי 51% מורכבים מ"הארכיון", צ'ה, טאבו + והמפיקים המוסיקליים שי פישמן וג'וזף. מכיוון שזה לא אומר לי הרבה, שמתי את הדיסק כדי לאמת את נוסחת התשוקה והשפיות. כיוון שאין בידי אמצעים למדוד מה זה 50% תשוקה, התמקדתי בשפיות, ונדמה לי שיש כאן יותר מ-1%.
אנחנו סוג של Boy Band שרים האחוזים בקטע השני רק בלי הנשים, הבגדים הצמודים וה-Happy End.
לעצם העניין: ראפרים מנסים לדחוס כמה שיותר מלל מחורז בשיר של 4-5 דקות, כיוון שהיפ הופ וראפ בדרך כלל נטולי מלודיות מדליקות או רעיונות מוסיקליים חדשניים, המשקל עובר למילים. לראפרים של 51% יש הרבה מה להגיד – מביקורת על ראפרים ("למה מה קרה שתקרא להם משפחה?") מקומיים מוכרים, בקורת עצמית, מגוון של תחושות תסכול – על עצמם וסביבתם, על הגשמה עצמית והישרדות, החיים בהצלחה ("ליפול למעלה") ועד לנושאים הרי גורל – פוליטיים ("אני לא רוצה להיות ראש ממשלה/ אבל רוצה לשנות משהו במדינה הזו"), אפוקליפטיים ("סוף העולם").
על הפררוייקט המושקע של 51% אני נותן ציון של 80%. לא שהם המציאו את הגלגל, לא שהם מבשרים על צליל מהפכני, אבל מורגש ניסיון אמיתי להגיע לפרויקט אותנטי. לא סתם בלה-בלה-בלה, אלא אמירות שמגיעות ממקורות הכאב של הכותבים. ואני אומר את זה דווקא כיוון שבאיזשהו מקום יש לי הרגשה של אינפלציה בהיפ הופ המקומי. 51% – מספקים לא מעט שפיות בתוך הכאוס המקומי.
