מורידה ז'קט, חושפת טי-שירט של איי.סי/די.סי. לא שזה מרמז על ההמשך. פעם, בעבר הרחוק היא עלתה לבמה הם בגד עור רוקיסטי שחור. היה קונספט. הייתה פוזה. היום היא מדפדפת בדפי הקריירה שלה. לא ממש "רוקרית", למרות שהחבר'ה הצעירים שעל הבמה יכולים לבנות אחלה להקת רוק. הם באו לעבוד במיינסטרים.  רציניים פחד. לא תוציא מהם חיוך. יהודית דווקא מחייכת הרבה. היא באה מאהבה, באה מאימהות, זורמת עם הלהיטים.  

 "איפה איפה הפנים שבפנים/ איפה הקולות שמתחת למילים". המילים של רונה קינן. הלחן של רביץ. שיר מהדיסק החדש שפותח את המופע  –  על הניסיון לחפש דברים שאבדו אי שם. רביץ ממשיכה לחפש את סוד הקסם של השירים. יש לה עדיין את המפתח לזה, אבל  דווקא מנקודת הבגרות הזו – רביץ אינה קנאית עד כדי כך ליצירתה שהיא תסרב לקבל מאחרים – יש לה כמה חדשים יפים מ"עיר קטנה" של סיוון שביט, יהלי סובול, אביתר בנאי. אבל היום רביץ היא כבר אינה הפרפורמית של האלבום האחרון. היום רביץ כבר יוצאת מהמכלול. "עיר קטנה", הדיסק החדש,  נמצא בתוך המכלול.

היא עצמה נמצאת במקום נוח וטוב באמצע הדרך והקריירה שלה. מצרפת שירים מהאלבום החדש לרשימה הכי מובחרת מלהיטיה. אין אפס. אל תשאלו מה הגיע. תשאלו מה לא הגיע.

שעתיים מלאות כולל 6 הדרנים. חוזרת כמעט לכל תחנה מתחנות הקריירה שלה.  מ"לקחת את ידי" "שבתות וחגים", "רחבת הריקודים", "עד קצה המסלול", "כשתבוא אהבה" של סיוון שביט, "עיר קטנה" של יהלי סובול- רוקנרול ישיר, משהשירים היותר מוצלחים בדיסק האחרון וגם ביצוע מרטיט ל"האיש ההוא" של אהובה עוזרי ועד "את עושה אותי אמא", מהשירים המאוד לא רוקיסטיים שלה, שהיא הקדישה לבתה, סוג המנגינות האולטימטיביות, שאינן נבחנות במבחן הזמן.  והקהל הבלתי נלאה רוצה עוד ועוד גם אחרי שעתיים. ויהודית נכנעת. שרה עוד פעם את "הילדה הכי יפה בגן".נו די,  יש גבול.

רביץ 2007 היא יוצרת וזמרת פלורליסטית, שנהנית לכייף על מבחר מהבסט אופ דה בסט, לא מכבידה על האוזן, לא מנסה חידושים והפתעות, ודי לה בשלושה ארבעה שירים נוספים כדי לצאת למופע חדש, שהוא המשכו של המופע הקודם. על עובדה אחת קשה להתווכח: אין כמו יודית לעשות הכי טוב את יודית.

נגנים: עמית יצחק – גיטרות, אלון פרידמן – קלידים, שלומי (כרובי) לביא – תופים, עדי הר-צבי – בס.

קרא על האלבום "עיר קטנה"