הטון העצוב, המקונן, המר-מתוק, השיר שתמיד אומר משהו על אובדנה של האהבה. האנתולוגיה של הזמרת המופלאה, סזריה אבורה,  מאיי כף ורדה כוללת  מבחר מהשירים שלה מהשנים 1988 עד 2001. סזריה שרה שני סגנונות – המורנה (Morna) סוג של קינה המושפעת מהפאדו הפורטוגזי, שירים שעוסקים בדרך כלל בגעגועים של המהגרים לארץ מולדתם. הסגנון הנוסף הוא זה של הקולדרה (Coladera) – קצבי, ריקודי. בעיבודים בדיסק הקצבי נוספים כלי נשיפה וקולות ליווי. בשני הסגנונות, סזריה אבורה היא אחת ויחידה. שירתה מגיעה ממקומות הכי אותנטיים, טבועה בה. הטונים עמוקים, ואם להגדיר סול מיוזיק –  אז זה בדיוק זה.

אבל על אבורה אסור לדבר במונחים של סגנון, כי אבורה היא הסגנון. מה כובש בה? השירה שבאה ממעמקים, הפשטות הנפלאה.

סזריה אבורה מאיי קאפו ורדה, מושבה פורטוגלית לשעבר, קבוצת איים באוקיינוס האטלנטי, אשה קטנה ועגלגלה, שרה חייה בגעגועים שאין בהם טיפה של חינחון, יופי שהוא ניגוד לתווי הפנים העייפים שלה. שירה כשפת דיבור.

המדהים הוא שהשירים חלקם מסורתיים, חלקם חדשים, מתנגנים וקולחים כבר בשמיעה ראשונה. מה שעוד יותר מדהים הוא שהאשה הזו מוציאה מהמיתרים שלה מוסיקה כל–כך מאגית וחמה, שלא צריך להבין מילה כדי להתרפק עליה. שירים שמספרים את צערן של האהובות הנינטשות ושל האמהות המתגעגעות והכואבות.

אבורה זורמת עם השיר, מילים פשוטות, עממיות, כמעט כמו המנגינות והקצב, ולזה צריך להוסיף את הטון האותנטי. האשה הזו, אמא אדמה, לא יכולה להתמרח, כי המוסיקה והשירה מתחברות בהכי טבעיות לאישיות. גם העיבודים מפנקים אותה, פונקציונאליים, תפורים עליה היטב. מיתרים אקוסטיים ופסנתר שנשמעים בהירים להפליא בשירים השקטים, חטיבת נשיפה מאוד אפקטיבית בקצביים. היא עושה לי את זה.