הופה, הופה, בכפיים, ברגליים, בדרבוקה, בגיטרה, בבוזוקי, בכינור. היא בשבילו כל העולם, למענה הוא קיים, היא האושר היא חלום חייו. עפיה, לא נשבר לך מהטקסטים האלה?החיים זה לא כמו בשירים שלך. החיים זה לא רק עינתוז, לא רק אולם שמחות, החיים זה לא רק חאפלה.

בדף יחסי הציבור שצורף לאלבום מדגישים: "מושיק עפיה חוזר  עם אלבום ים-תיכוני מזרחי במוצהר". למה במוצהר?

מה זה אומר? אל תצפו ממנו לסגנון אחר, לכותבים אחרים, לרמה יותר גבוהה?  או:  יודע מושיק עפיה לב קהליו, לא  מתיימר לספק להם יותר מאשר מחזור החומרים שפרנסו אותו עד היום בכבוד.

מבחינתו המסחרית – למה להחליף נוסחה מנצחת. אני בטוח שיש מי שיכניס את השירים  הזה לסטריאו במכונית ויפוצץ פול ווליום.  הקהל שלו לא מצפה ממנו ליותר מאשר מקבץ שירי עינתוז וחאפלה מוכר. תן להם את מה שאוהבים. בשביל זה יש יצרני קונפקציה. חרזני מילים על אהבה לפי משקל, מתמחים בשבלונות קצב סטייל יווני, קמצוץ ערבי והרבה דאנס או מה שנקרא פעם אוריינטאל דיסקו.

המפיקים שלו יודעים איך הנוסחה צריכה לעבוד (שי ראובני, רובי בן-שמעון, ציקי ואריק זנתי, יעקב למאי) ואיך ללטש אותה באמצעות נגני האולפן מקצוענים (אבי סינגולדה, אבי יפרח, אשר פדי, אורן בלבן, ילמז). גיטרה בצבע ספרדי משדרגת את הקיטש. עפיה יודע להשתפך בקול מאונפף ומתבכיין. הכול כך קליט וזה כול כך צפוי, שאתם יכולים לתת לרגש ללכת במקום המילים.

את הטקסטים בכל השירים אפשר לסכם במשפט וחצי: היא חלום חייו, יופייה עוצר נשימה, אצלו בלב/נשמה, מעיפה אותו לעננים  – אבל ממנו מתעלמת, סגרה ליבה, מסרבת לחזור, שוברת את ליבו,  ולמרות זאת – ייתן לה אושר. מה שאומר שאין היגיון באהבה.

זה שאין היגיון באהבה זה בסדר. הבעיה היא שאין אהבה אמיתית בשירים של עפיה, ואם מדברים על מוסיקה יוונית, שעפיה כל כך אוהב, הרי שעפיה פשוט לא ירד לעומקי הנשמה של המוסיקה היוונית האותנטית. ואגב, אם יוונית, אז יש כאן דוגמית לזמר ישראלי שהחליט להפוך את התייוונות למקצוע – שלומי סרנגה שעושה איתו דואט בדיסק, הוא – סרנגה – ביוונית, עפיה בעברית. מצאו את ההבדלים.