שיר סיום: "עוד שנה עברה כאילו שתיים/ ובחיים שלי הכול אותו דבר/ מזוודה מלאה בחלומות/ והפחד ממה יהיה מחר"
שרון הולצמן, לשעבר בסיסט בלהקת "אב טיפוס" (שכתב והלחין שירים כ"בוקר טוב עולם", "ציפור", "אוקיאנוס") עיבד את השיר לגיטרה אקוסטית בודדה, שר הכי פשוט, כמו בערב של חברים שהתכנסו על הדשא, שואל בשלושה משפטים כמעט את כול מה שמציק לו – האם יש טעם לחיים. האם יש סיבה לכול הטרראם.
האמת: את התמיהה הפילוסופית הזו כבר תמהו לפניו. אבל יש בטון הרכרוכי של הולצמן משהו שנותן לתמיהה הזו משב רוח נוגה שעובד עליך. ויש בשיר גם אירוניה. הוא נקרא "חג שמח".
זה דיסק של פשטות יפה, כמעט מכול בחינה. "אין אהבה שלא פוגשת יאוש", שר הולצמן, באחד השירים היותר יפים ששמעתי לאחרונה. שיר על נחמה עצמית אירונית במצב אהבה שהסיכוי שלה קלוש.
להולצמן יש קול בתולי רך וקטן, שמצליח להעביר את האמת שלו. יש לו שיר על החשש שבלהיות מאוהב, יש לו שיר על חשש מכישלון, והוא מצליח להעביר באירוניה את נחמותיו המפוקפקות. לא כול הטקסטים על אותה רמה, הולצמן חוטא גם בשרבוטים לא משכנעים של זרמי תודעה, שנכתבו אולי מדי ספונטנית מתוך מצבי רוח, אבל בסך הכול ההליכה בתלם הזה היא שהולידה מומנטים אותנטיים יפים לעיתים מאוד אמוציונאליים, לעיתים מחויכים ולא דרמטיים, במוסיקה שבין פופ אקוסטי מינורי לרוק רך מיד טמפו.
הולצמן תוהה מהי האהבה שהוא אינו מצליח להגשים, מנסה למצוא תשובות לפחדים אישיים, מחפש פיתרון לחידות חיים מעיקות, ומתפלסף במעין בלוז "כול דבר כאן, כול דבר כאן/ אינו מה שנראה" ובסולו חשמלית של ארז רוסו שמטעין השיר באווירה, מקבלים שיר שקט, לא מסעיר, איטי, מהורהר, כשהגיטרה האקוסטית מאזנת.
זה לא דיסק מסעיר, לא ירקדו אותו על רצפת המועדון, גם מילותיו אינם משופעות בתובנות חדשות, אבל זה בסך הכול זה אלבום אישי ואינטימי של פשטות נוגה ונוגעת. ובעיקר: הולצמן מצליח להעביר מה שיש לו בבטן, בלב.
