סדרת "ג'אז במשכן"

/5

מוסיקאי שחור שמנגן מוסיקה יהודית במיומנות של נגן כליזמר – זה עדיין אטרקציה. ובאמת, כשדון ביירון מסלסל  בקלרינט מוסיקה עם הרבה אידישקייט, כל מה שנותר לך לשאול זה – מתי הוא התגייר ולאיזו קהילת חסידים הוא משתייך והאם הוא אוהב גפילטע פיש.

אבל שלא תהיה טעות: ביירון אינו נגן כליזמר. הוא נגן חוצה גבולות. פלורליסט בדם. מוסיקאי של ניסיון והתנסות – ג'אז חופשי ומוסיקה קלאסית, היפ הופ ופאנק.

זו הסיבה שהוא משתף פעולה כבר 17 שנה  עם מוסיקאי ופסנתרן פלורליסט כמו אורי קיין, יליד פילדלפיה (1956), בן למשפחה יהודית אינטלקטואלית. בראש שלהם לא רק מוסיקה יהודית. הם יכולים לנגן גם פיוז'ן על מוסיקה של מאהלר.

גם קיין, שפנה לקהל בעברית של עולה חדש מארה"ב, אינו נגן כליזמר, אלא אחד הג'אזיסטים היותר מגוונים-מתנסים-פלורליסטים בג'אז המודרני.

את הדואט ביניהם הם מקדישים בין השאר גם לאימפרוביזציות על ג'אז ומוסיקה יהודית. אבל לא רק. את הערב הם פתחו בשני קטעים של דיוק אלינגטון – "פרדידו" ו"בלו באבלס"  (דגימת סאונד למטה) . מנגנים כגוף אחד תרתי משמע: ביירון נעמד כל-כך קרוב לקיין  שהוא הסתיר אותו לחלוטין. בהפסקה הגיעו תלונות והם שינו פוזיציה, כדי שאפשר יהיה לראות גם את קיין.

התבשיל הבלעדי כלל סגנונות ג'אז מסורתי מתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת ועד קטעים מקוריים עכשוויים. השניים מנגנים קולח, עשיר, בהנאה גלויה, במיומנות עצומה,  נוצר כאן דואט של ממש, ובכל זאת, זה נשמע לי "דיאתטי" מדי. שמענו יותר אלתורים וירטואוזים מהירים מאשר ג'אז בעל מרחב ונפח.

לא קשה היה לאתר את הבעיה – חסרונם הבולט של בס-תופים באחדים מהקטעים. גם בקטעי הכליזמר בחלק השני של הערב, אפשר היה לשלב כליזמר נוספים (כינור או טרומבון , למשל) – וזה היה נשמע הרבה יותר מלהיב ועשיר. ככה שעם כל ההתלהבות של השניים לעשות אימפרוביזציה בדואט,  לא תמיד הולידה הקומבינה את המימדים הרצויים. אפשר היה  להפיק ממנה הרבה יותר ממה שקיבלנו.

מוסיקת כליזמר קיבלנו, כאמור, בחלק השני של הערב, אבל משני ענקים כמו ביירון את קיין, אני מוכן לדוגמית או שתיים. לא צריכים להגזים. לא לשם כך התכנסנו.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות