הייתי בכיכר בהפגנה נגד אולמרט. בין הנואמים השחילו זמרים. גם אביב גפן, איך לא,  הגיע. היו שם גם שי גבסו, גלעד שגב ונמרוד לב. באו לשיר מתוך הזדהות. איכשהו הייתה הרגשה שהזמרים הם קישוט. פרט לאיזו אמירה זניחה של נמרוד לב – הם באו עלו, ולא הותירו שום שובל של מחאה, זעקה, התרסה, אמירה, שלא לדבר על מרד.
מה אתה דורש מזמרים? הם צריכים להתפרנס. זיהויים עם מחנה כזה או אחר עלול לפגוע בפרנסה. לא סתם יובל בנאי שר "למה לי פוליטיקה". הוא צדק. אבל הנה הם בכל זאת עולים על במה מול 100 אלף איש ויש לך הרגשה של פלקטים מזמרים. איפה הזמר שנרגיש שהוא יורה דברים נוקבים, שיזעק את הכאב, שישיר את מעיו, שיקרע להם את הצורה? 
אנחנו דלים בזמרי מחאה אותנטיים. מעולם לא צמח כאן דילן מקומי. אולי מאיר אריאל, אבל הוא היה משורר מתוחכם מדי מול המימסד. אהוד בנאי הוא זמר מחאה אותנטי, "הדג  נחש" יכולים ללמד הרבה להקות מהי שירת מחאה, בטח שלום חנוך, אבל אלה לא יגיעו להפגנות. הם גם דואגים לפרנסה שלהם. כל המייק לאב נו וור, זה משהו שלא ממש נקלט באדמתנו עקובת הדם. מזמרים דורשים לבדר, להנעים, וככה, פחות או יותר הם מגיעים לכיכרות כבדרנים מתנדבים. לא טרובדורים שבאים באמת לזעוק את זעקת המחאה, והתחושה בערב הזה שאחרי ועדת וינוגרד הייתה שאם צריכים לסמוך על מישהו במדינה הזו בתחום המחאה הציבורית – זה לא זמרינו. כולל אביב גפן.