הישנו הפרברים את סגנונם? היפתיעו במקצב חדש, בהרמוניות לא שגרתיות, בטקסטים נועזים נגד ממשלת אולמרט, במתכון היפ הופ שיצית את דימיונו של סאבלימינאל?

מצטער לאכזבכם. לקראת אוסף המיטב שיוצא או-טו-טו, מסתפקים הפרברים בשני שירים שמתמצתים פחות או יותר את מה שהם עשו במשך 40 שנות צמד.

"תם ולא נשלם" – צליל אקורדיון טנגואי נוסטלגי, השירה ההרמונית המוכרת, הפריטה הפריכה באקוסטית, שיר עצוב משהו על מפגעי הפרידות, על רגעי הבדידות על האהבות הלא שמחות. לא משהו אישי. זה סוג של שיר עם, שרוח דרום אמריקנית נושבת בגבו. עצבות נעימה? – הולך על זה.

"ונאהב לתמיד" אנחנו נשארים ביבשת דרום אמריקה ועוברים לברזיל. גם הצליל הזה מזוהה עם כמה שירים של הפרברים – שיר תקווה בתנאי ש… נאזין לשירו של הלב, אם נלך יד ביד, אם נבנה מהחול ארמונות של שבת… נאיביות שכזו, במוסיקה שהיא ארץ טרופית ברזילאית יפה סטייל וינישיוס דה מוראס, שהפרברים עשו בזמנם עם מתי כספי. גם כאן, למרוץ האופטימיות הזהירה – נמזגו טיפות נוסטלגיות נוגות. אלה הפרברים. הם ולא אחרים.