עוזי פוקס מהקאמבקיסטים הבולטים של שנות השישים-שבעים,  שר על הילדה הקטנה של פעם, זו שהתגוררה בחדר עם דלת ורודה ורקע כחול בבית שמותר בו הכל, והנה הימים חלפו והיא כבר לא אותה הילדה, קר לה בפנים והיא מתגעגעת לאותם הימים. 

 לא יודע מה לפוקס ולטקסט הזה? געגועים לתמימות ולחלום? האיש יכול להיות אבא של כל הילדות הורודות, אבל הוא נמצא עדיין בתקופה ה"צעירה" שלו, נשאר נער רוק, מרחף בספירה ששייכת לעבר, טקסט שלא ממש מסביר מה הוא רוצה עכשיו מחייו-חיינו, מי הוא ומה הוא, מצד שני הטונים והמוסיקה לא מסגירים גיל. רוק ישיר, יודע לשיר רוק, ללחוץ על הדוושה, וגם הנגנים שהיו איתו באולפן, אבי סינגולדה בגיטרות, דורון אלימלך בקלידים, אשר פדי בתופים ואבי יפרח בבס הוציאו אותו אם לא עם רוח רוקיסטית מחודשת במפרשיו – עם משב רענן. והם עושים את ההבדל.