הפחד מכוכב ריק

פורקיופיין טרי

Roadrunner, התו השמיני
5/5

 פורקיופיין טרי עשו 6 קטעים בחמישים דקות, כלומר אשכרה יצירה מרשימה בת שישה חלקים, קטעים (שירים)  שמגיעים עד 17 דקות, ואחרי חמישים דקות אתה מתאהב מחדש בלהקה של סטיבן וילסון, ובלי שום קשר למה שהוא עשה עם אביב גפן בבלקפילד..

וילסון  נוגה, מתוסכל שר את נפשו המיוגעת. שום גלולות כבר אינן עוזרות. אני מקשיב לקטע Anesthetize, שיר על קהות חושים, קצב דרמטי ווילסון בקול נכאים גבוה שר על "אפטיה מהגלולות שבתוכי" ו"אנחנו אבודים בקניון נגררים כמו זומביז בין החנויות". מה העניין? מה כסף כבר יכול לקנות" שיר ניהליסטי שמעביר סערת רגשות על החיים בעולם המודרני – הריקי והמשעממים. והגיטרות נשמעות כמו שהן מבשרות על אפוקליפסה עכשיו, פינק פלויידיות נוסח פורקיופיין טרי. מוסיקה שלא שמעתי עד הים מוילסון ולהקתו – גם ריפים כבדים בסיום השיר כמו בקטע הפתיחה – Fear Of A Blank Planet. Anesthetize הוא הקטע המרכזי-דומיננטי בדיסק שנמשך לא מ-17 דקות, ויש בו כל מה שאפשר לדרוש מיצירת רוק – אווירה (אפלה), דרמה, מעברים חכמים. איך להגדיר את הקטע הזה? פרוגרסיב רוק? הרבה יותר. הדינמיקה בו היא הרבה מעבר להגדרות. למה פורקיופיין טרי לא כובשת עולם?

מחזירים את המוסיקה לרוק המשובח, זה מהסוג שהאיר את דרכנו בשבעים ובשמונים. "יאס", "ג'ניסיס".

הקטע "סנטימנטאלי" אפוף תחושות ביאוס מהמציאות, אבל המנגינה המקסימה מפייסת ומרככת – "לא רוצה להזדקן/ לא רוצה להיות תלוי באחרים/ זה לא מצחיק לדעת שאינך יכול להאשים עוד את הוריך".

"פורקיופיין טרי" וסטיבן וילסון (שירה וגיטרה) מגיעים כאן לבשלות יצירתית – והדיסק הזה נשמע כשיא בדרכם. ואגב מטאליסטים  שחוששים מפרוגרסיב רוק, יופתעו לקבל גם נגיעות מטאל באלבום הזה, שמשתלבות נהדר בקונספט של השירים.

 

Porcupine Tree Fear of a Blank Planet

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות