קולומביה

קולומביה

התו השמיני
4/5

קולומביה (שיתוף של חבר'ה תל-אביביים וחיפאים) עם הסולן, הגיטריסט וכותב החומר רן משען, יוצאת מ"החדר השלישי" בדרום תל-אביב לשוטט במרחבי הרוק האמריקני, שזה אומר הרבה השפעות סוונטיז ואייטיז.

 

שלוש שניות של אור אדום, ריח של נשים זרות גרמו לו נדודי שינה וגם לחשוב על אהבה חדשה. הקול הצרדרד של רן משען לפעמים קטן קצת על הדציבלים של הגיטרות, שנשמעות אחלה.

 

מה מטריד את משען ושות' – הבלגנים קטנים וגדולים של אנשים שלא הצליחו לזהות את עצמם, מתבאסים מיחסים ("היא באה חזק מדי, באה לאט"), תהיות ותעיות על מהות החיים, ועל מה שנמצא למעלה ולמטה, זהות עצמית, על ההווה המחורבן, ואם בכלל כדאי לחיות עכשיו, כשחושבים על העתיד. ("היי אתה")

 

מוסיקלית,  קולומביה נשמעת REM אבל גם America עם חיספוס סיאטלי רווי דציבלים אבל מאידך – גלישה לצליל אקוסטי רך, מה שמבהיר שמשען לא הגיע עדיין להחלטה מי הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.

"מאה אלף איש" מזכיר את הסאונד של "חתונה לבנה" של שלום חנוך. "תקופות" זה  ממש  REM, חבל  שהחריזה כאן נורא שבלונית, וגם כך – השירה של משען שמתקשה להגיע ולהסביר את כוונת המשורר המדוכדך. הבעיה שיש כאן פחות משורר ויותר בוסר, עם כל הכבוד לגיטרות המהוקצעות.

"קולומביה" פותחת את דרכה בפיצול אישיות בין רוק מחוספס לסופט רוק, אבל בסך הכל כשלהקה מקומית מזכירה הרבה דברים טובים תוצרת חו"ל מבלי להתבטל בפניהם –  סימן שמשהו טוב קורה.

 אהבתי חלק מהשירים בעלי הגון האקוסטי. 

יותר מדי אסוסיאציות מוסיקליות מספקת "קולומביה", ואולי באלבום הבא נשמע מהם משהו יותר מקורי, וזאת מבלי שנגיד משהו רע על השפעות.  

 

"נצא לסרט", על האהבה לא מוגשמת, חמקמקה,  האוריינטציה – עיבוד לגיטרות אקוסטיות – עושה שירות לשיר. הטון הנאיבי הוא חלק מהעניין, ובסך הכל זה לא שיר גדול, אבל מראה ש"קולומביה" עלתה על צליל מיינסטרים מהסוג האמריקני המשובח. גם "דבר טוב", שיר ניחומים עצמיים ("שחק עם מה שיש במקום ליפל על הפנים), בנוי על מעבר יפה בין אקוסטי נטו לחשמלי. "שוכבת לך" שמסיים (גם הוא על יחסים בעיתיים) – הוא כל כך Folk מעודן, שהזכיר לי את ג'ון דנוור מ – "טייק מי הום, קאונטרי רודס".

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. לא הצלחתי למצוא את שם כותב הביקורת, לכן אתקוף את עלום השם הבדחני הזה. אם אתה רוצה להתייחס ברצינות למאמר שלך, או אולי לעבודה שלך – תתחיל לפתח את לקסיקון המילים שלך ליותר מאשר "אמריקאני" או "מיינסטרימי".

    היום, כל מבקר מגלם תפקיד של 'המשווה'. באמרך : "זה דומה לזה, ושעמתי כבר את ההוא. אבל אולי זה גם דומה לזה". מספיק, לכל להקה היום יש השפעות וטראק נמדד על פי קוים ברורים של סגנון או ז'אנר מוסיקאלי. אתה לא אומר לי כלום כקורא מה הולך עם המיינסטרים המשובח של אמ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן