". צחקתי. אני מעריך שזה בגלל שדאיימונד נשמע תמיד קצת שמאלץ. בדרך כלל נכנעתי לשמאלץ המלודרמטי שלו מאז Solitary Man.

והפעם – דיאמונד במיטבו. העוצמות שהוא מעניק לשירי האהבה האלה. העיבודים היפים. גיטרה אקוסטית ופסנתר ובלי תופים! ההפקה של ריק רובין שעבד עם ג'וני קש נותנת לדאיימונד להיות יותר דאיימונד מדאיימונד, כלומר להדגיש קווים חיוניים בשירתו. הטון דרמטי, שירה אמוציונאלית מאין כמוה – כאילו זה בעצמותיו. What's It Gonna Be – על המאבק לאיזונים בחיים בין קריירה ובין "להיות שם" בשביל אהבתה.   גם שירים שבאים מאיש מאמין – Man Of God. קולו המחוספס של דאיימונד חודר יותר מאי-פעם. מעניק לשירים את האנרגיות המוספות כפי שרק הוא יודע. תקשיבו ל- Delerious Love בליווי גיטרת סלייד. (דגימת סאונד למטה)  חזק. הוא שר – "אם היית קפטיין של ספינה טובעת, הייתי הידיד הראשון להצטרף לצרתך".  ההפקה האקוסטית נשמעה לי מהשיר הראשון   Oh Mary,כמו סקיצה, ובהמשך הבנתי כמה זה מוסיף לאינטימיות של הזמר, לאפשרות שלו להעניק להם ביצוע שלם. דאיימונד לא נשמע זמר שבע או כזה שהתהילה עשתה אותו מרוצה מעצמו. הוא נשמע יוצר וזמר שמחפש הבעה של אמת, שהשירה האמוציונאלית-מלודרמטית מגיע אצלו מהנשמה.

על האוסף האולטימטיבי של דאיימונד