אני מקשיב לאלבום, ויש לי תחושה של יצירה מתמשכת שהשניים מנגנים, כאילו הרצועות באות רק לאתנחתא קלה. קליין את כהן מילוא משוחחים בתוך קוים מלודיים יפים באלתורים מעודנים, וזה דואט מהודק מאוד בין פסנתר לבס, לא אקספרימנט, אלא משהו קולח ומחניף. המוסיקה לרוב מהורהרת, Stav למשל, הוא מנגינה מלו-מלנכולית יפה הרמונית מאין כמוה, רוויית געגועים ומי שטען שבמוסיקה שלהם יש מוטיב ישראלי – זה הקטע הזה. (דגימת סאונד למטה) ועוד אחד – "דבש" שמדיף אף יותר ניחוח אוריינטאל של המרחב השיראלי. אבל אל תחפשו קליין ומילוא בשביל "מוטיבים" ישראלים, אלא בשביל לקבל מנת ג'אז שתענג גם מי שמפחד מג'אז.
שיתוף הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email