הסיטואציה שכיחה: הבנאדם מתגעגע לעברו, לשכונת ילדותו, לבית הישן, לשביל הישן, לאבא-אמא. לנעוריו. המחשבות אופפות אותו בלילה כשהוא שכוב במיטתו.
אחרי פתיחה אוריינטאלית בצלילים מזרח משכרים, יהודה מסס מסלסל את הטקסט הפשוט בקול מאונפף משהו שאינו מסתיר את הגעגוע האמיתי למחוזות ההם. טון שיוצא מהלב, אבל אין בשיר הזה דברים שיהפכו אותו לייחודי בסוגו העממי, לא מנגינה אולטימטיבית, לא ערך מוסף פיוטי, וכל שנותר זה להקשיב בעיקר לטון הזה המתגעגע שיוצא ממקומות שמתחת למיתרי הגרון, שזה לא מעט, אבל לא מספיק. מבחינת העיבוד – אין תלונות. המינונים הנכונים.
תגובה אחת
איני מכירה את השיר הזה אבל באופן כללי ניתן לומר על מסס שכל שיריו עד כה נשמעים "בטון שיוצא מהלב" מרגשים ונוגעים. לא ברור לי מדוע לא משמיעים אותו הרבה יותר. מגיע לו ובוודאי בהשוואה לשירים נוראיים הזוכים לחשיפה והשמעה הרבה יותר ממנו. לתשומת לב של כל העורכים המוסיקליים. רוצים מאוד לשמוע אותו יותר.