Sgt. Pepper's Lonely Heart Club Band לא התחיל כמה שמוגדר "אלבום קונספט", מגלה המפיק המהולל של הביטלס, ג'ורג' מרטין. מה שכן רצו פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו זה לעשות "משהו אחר לחלוטין" ובכל מובן. מהמוסיקה ועד העטיפה.
נדמה לי שגם הביטלס לא האמינו שהם יגיעו לתוצאה הזו, אבל הם רצו לצאת עם משהו שונה בתכלית. למעשה – הם יצרו בסרג'נט פפר מוסיקה שלא נשמעה עד אז. נאמר – מהפכנית, ולא הגזמנו. חלק בהצלחה של האלבום הייתה גם לטכנאי הסאונד ג'אוף אמריק שעבד באולפני אייבי רוד בלונדון בצמוד למפיק ג'ורג' מרטין. השניים יזכרו כצמד שתרם תרומה משמעותית לאלבום כאשר תרגמו את רצונות הביטלס לפסקול משובח.
אמריק נזכר כי הביטלס דרשו שכל דבר בתקליט הזה יהיה שונה. אילתרו קומבינות בכלים, במקרופונים, במהירויות של המוסיקה, באפקטים שלא נשמעו עד היום בתקליט או בדיסק. 129 ימים ארכה ההקלטה של התקליט הזה – 129 הימים היותר יצירתיים בתולדות מוסיקת הרוק. הייתה באלבום הזו תערובת משכרת כמעט מהפנטת של שמחה, עצב, נוסטלגיה שהתערבבו בצלילים שאינם רוק ישיר אלא הברקות מוסיקליות מיוחדות שכמעט כל אחת עומדת בפני עצמה ("עם מעט עזרה", "לוסי בשמיים", "סותם חור", "היא עוזבת את הבית", "לאבלי ריטה", "כשאהיה בן 64")
הביטלס יצאו למסע במחוזות הדימיון, בתחנות הרוח של מחשבותיהם. 40 שנה אחרי שהתקליט יצא לראשונה, עדיין מרגש להקשיב לו. זה כבר איזשהו געגוע, אבל עדיין מחוזות הדימיון האלה ממשיכים להפעים כמו פעם, כמו באחד מימי 67', כשרצנו לחנות התקליטים הקרובה, אחרי שחלפה שמועה באוויר שהביטלס הוציאו משהו שלא שמענו מעולם, וככל הנראה לא נשמע עוד לעולם.
