הקהילה הפולנית בישראל הוציאה את הגרדרובה מהנפטלין. ערב חגיגי בהחלט. אנה מריה יופק, דיוות הג'אז של פולין, מי שקיבלה שבחים אפילו מפט מת'יני הגדול, הגיעה לקונצרט בודד במשכן לאומנויות הבמה. בקהל נצפו חיילים פולניים מהגדוד של האו"ם שמשרת בגולן. האם הם נשלחו להגן על בת ארצם – על כל צרה?

והנה, היא עלתה לבמה. איך אומרים השובניסטים – גם יפהפיה גם  מוכשרת,  גם יודעת לשיר. (איך זה שהיא לא שחקנית קולנוע? איך זה שהיא לא דוגמנית? אני שואל שאלות אפשריות שהפולניות בקהל שאלו) התאורן שגה שגיאה גסה כשלא העיר אותה נכון.

מיוחדת. לעיתים אוונגרדית.  מחברת יפה פולנית וג'אז ומוסיקת עולם, ובאנגלית, היא שפת הג'אז, יופק נשמעת לא פחות מיוחדת.  

"אני מתערסלת למטה ולמעלה", היא שרה בשיר שעוסק בהבנתנו את החיים. אנחנו רק משלים את עצמנו שאנחנו מבינים.

בס-תופים-גיטרה בהחלט לא סיפקו אותי. רציתי גם סקסופון. בטח פסנתר. לפעמים ההרכב שלה, עשה את ההצגה הפאנקיית שלו. חבל. כי אנה מריה יופק נשמעת אחת שמבינה ויודעת מוסיקה. זמרת שלוקחת אותך לספקטרום מוסיקלי רחב, מנסה להלך במרחב המוסיקה בין ג'אז לוורלד מיוסיק, קשובה לריתם ולבלוז, וגם יודעת להיות לירית ולטפל בפרשנות מיוחדת בסטינג. יופק אינה מציבה גבולות.

"כמה אנשים בקהל מבינים על מה אני שרה", היא מפנה שאלה לאולם הגדול, והנה, לתדהמתה של אנה שניסתה ללמוד כמה משפטים בעברית – יותר מחצי אולם הרימו ידיים. מי צריך לשבור את השיניים על עברית במצב כזה.

אבל אני לא רציתי ממנה עברית, ופולנית ברוך השם היה מי שתרגם – רציתי את טון החצוצרה המהורהרת ששמעתי בדיסק. חסרו לי מימדים, וגם הסאונד לא יכול לשמש דוגמא לאיך צריך סאונד להישמע. יש תלונות. את מריה יופק ארצה לשמוע קצת אחרת. מגיע לה את זה.