אין כמו רוקפור לשחזר-למחזר את הצליל הפסיכודלי הבריטי שאיפיין אותם בכל השנים, להטעין אותו בדציבלים, לשזור בו נגינת חשמלית מהוקצעת ווירטואוזית, דיסטורשנים פה ושם.
הרוקפורים עסוקים
השירה של ברוך בן-יצחק הזויה, מסתתרת מאחורי מסך של צלילים, המנגינות בדרך כלל עגולות, מזכירות הרמוניות ביטלסיות או ביץ' בוייסיות. מדהים איך רוקפור מתמידה בנוסחה הסגנונית הזו, שנדמה כי שייכת באמת למחוזות רחוקים בזמן.
לומר שהם טובים במה שהם טובים? כן, אבל הייתי מצפה גם כאן לחידושים, לניואנסים. החדש אינו מבשר על כאלה. הטקסטים מאוד הזויים, על גבול הפיוט הפלצני, בדרך כלל דורשים את דף המילים, שיר על פגישה מוזרה עם מישהו שדומה לך – כאילו עם חצי עצמך (Half & Half) שיר על הפגיעה הקטלנית של מילים הרסניות ביחסים – גם כן הסיפור שמאוד מתקשה להגיע, ושוב על יחסים שעלו על שרטון, ב – No worries ושוב התחושה היא שהם מסתתרים מאחורי ההפקה המוסיקלית, כך שבדרך כלל ההרמוניות הקוליות באות על חשבון שירת עומק.
זה פחות מורגש ב- Dear Truth, שיר שמציע מנגינה יותר מיוחדת, אבל בדרך כלל הם עסוקים בשכפול קלישאות רוק סיקסטיז, פופ ניאו פסיכודלי. מוסיקה מתוקה-מרירה, טקסטים מיוחדים, ביזאריים, זרמי מחשבות שלא יכולים להיות המנוני פופ. טקסטים שמתקשים להגיע.
רוקפור לא המציאו את הגלגל, אבל הם ממשיכים לסובב אותו, "מותחים" את האווירה הפסיכודלית הזו לאורך ולרוחב, וחבריה עם או בלי אלי לו-לאי ממשיכים בניסיון להיות התשובה הישראלית לביטלס. הם לא.
ברוך