לא. לא הלהיב אותי הדאנסהול סופרסטאר. שעתיים של ריצות, קריאות, קצב, די ג'יי, היפ הופ רגאיי. ארבע דאנס גירלז. דנסהול. אופנתי, מסחרי, כוחני. 2 ראפרים שעושים הרבה רעש וקצב, ואני בכלל לא בטוח ששון פול זקוק להם.

"פיפל אופ יזראל!", הוא שואג ומנפנף במגבת שנראית לי בצבעים של דגל ישראל. אני מעריך שהוא מחלק מחמאות לכל מדינה אליה הוא מגיע. המסרים נורא פלקטים. יש להתמקד בחינוך במקום אלימות. למשל.  הרגאיי שלו בסיסי. הדגש הוא יותר על הדאנס מאשר על הרגאיי, על הדאנסהול. קרוסאובר בין מוסיקה קאריבית (רגאיי)  להיפ הופ לראפ. ג'מייקה פוגשת את יו.אס.איי. ה"רוק דאטי" שלו זה למעשה, קצב, קצב, קצב. קלאפ יור הנדס.

ז'קט אפור. מתחת חולצה ירוקה. תליון ומשקפיים כהים. יוריד משקפיים. בחום המקומי גם הז'קט מיותר. הקהל רץ איתו. המסה האנושית הזו זזה לקצב. פעם לפני לא הרבה שנים ראינו נרות נדלקים. היום רואים אורות כחלחלים של סלולארים שמצלמים. הכי גרוע הוא שרוב הערב של פול  נשמע כמו שיר ארוך אחד.

שחקן כדור המים לשעבר של נבחרת ג'מייקה שבוי לחלוטין בדאנסהול. זו אהבתו הגדולה, ורוב המופע עובד על הקצב הזה. המופע חיבר את ה"דאטי" עם ה"טרינטי". היה שמח. היה חם. היה חם קצת יותר מדי לילדים מול הבמה שנלחצו על הברזילים, וחלקם – בעיקר בנות הוצאו משם מעולפים על אלונקות. שילמו כסף כדי להתעלף.

Gimme The Light  הוא דוגמא לקטע רקיד שנותן את הטון הקצבי, אחד מקטעי  ה- jamaican rap  שעשו את שון פול למה שהוא, נסיך ה- Dancehall   גם  "אמן הרגאיי הטוב ביותר" בשנת 2002. למעשה, לך תדע מה הופך בחור כמו פול ללהיט ענק בן לילה, האם זוהי מוסיקת הרגאיי הזו שנרקדה כמו ריקוד המקרנה. גם המבטא-קול שלו די מעצבן שטוחן לך את הראש.

מכל מקום הנוסחה המוסיקלית הזו כמו בדיסקם נשמעת לי חדגונית  למדי במרבית הקטעים.  החיבור בכמה קטעים לריתם נ' בלוז, גם לקולות נשיים – לא הכי עבר כמו בדיסקים שלו.  ערב של דאנסהול רגאיי קליל משמח לבבות, מבדר יותר מאשר משאיר משהו לראש ולנשמה. גם הערב הזה באמפי ראשל"צ לא הכניס אותי לקהילת החסידים המוטרפים שלו.