גרסה א' – ג'אזית, ואני אוהב לשמוע אולארצ'יק ג'אזי בצרדרדות כזו, בסטייל כאילו אולד פאשן, שזה למעשה סוג של בלוז אולארצ'יקי. אני אוהב את התום הראשוני הזה, את הסלואו הנוסטלגי.
בגרסה השנייה המואצת-קצבית יותר (לא ממש רוקיסטית) נכנסת שורטי בקטע הפופ – היפ הופי עם שירה נשית מקהלית ותוספת ראפ שמכניסה מימד כמעט דרמטי ריאליסטי (היא דורשת ממנו דברים). זה נשמע לי גימיק נחמד. וחוץ מזה – למה אנחנו בדיוק צריכים גרסה ב'? שיהיה. איך להגיד את זה: גם בגרסה הזו לא סרה הסימפטיה שלי לאולארצ'יק, כלומר – זה עדיין אלוארצ'יק, יהיה זה בג'אז או בהיפ הופ.
תגובה אחת
בניגוד לדניאל סלומון- אולארצ'יק, עוף די נדיר במקומותינו, הוא אומן של ממש. לא שהשיר הזה יוצא דופן. אבל אלון, ממרום 50 שנותיו, יכול להתגאות על עמידה על עקרונות אומנותיים וחשיבה יצירתית טובה מאד. כן יירבו כמוהו.