נו טוב, הרי ממנו מצפים לשיר כזה, מהסוג הנורא רומנטי. דניאל סלומון ממשיך לעסוק בשאלה "מהי אהבה". אין הרי תשובה אחת ולא שתיים ולא שלוש ולא אלף. הוא מציע: "געגוע למשהו לא ידוע", שאני מאמץ בחום. אהבה זה גם עניין יחסי. מצד אחד "הלב נפתח" לזכר הימים איתה. מצד שני: "כמעט ואין בי צער על כך שאת לא כאן" אז מה נשאר? רק הגעגוע.
בואו נקשיב למוסיקה: שיר שקט מאוד, מעובד אקוסטית למהדרין, לא זעקה, לא מלודרמה, אלא עצבות צנועה, ניסיון לספר רחשי הלב. לזכותו יאמר שהוא לא מנסה להיות יותר זמר ממה שהוא. כלומר: הקול הגבוה הרוטט משרטט את התחושה הזו שנעה בין בדידות, לגעגוע. וסלומון יודע להיות מלנכולי עם קצת מתוק כדי לפגוע במקומות הנכונים במערכת הלב של המאזין.
תגובה אחת
דניאל סלומון הוא דוגמא טובה לרוח הלא סימפטית הנושבת במוסיקה הישראלית. סלומון מוכשר מאד. אין ספק בכך. דוקא משום כך שיר כזה משדר "עסקים כרגיל". המלודיה מפותחת, כרגיל. המילים משדרות אהבה מלנכולית, כרגיל. העיבוד מיתרי-פסנתרי, כרגיל. המיקצב- סלואו-פופ-רוק, שוב כרגיל. לסלומון יש את כל הכלים, הכספיים והתיקשורתיים לעשות משהו אחר, משהו נועז, משהו עם מעט סיכון מחושב. אבל סלומון בוחר בדרך הקלה. וזה מה שאופייני למה שקורה כאן-חוסר רצון לעשות אומנות אמיתית, אלא לבחור בדרך הקלה של שיר לפלייליסט. מאכזבץ
יוסי משיב: איך אומרים: אם לא היה סלומון, היו צריכים להמציא אותו. בשבעים נהניתי משירים כאלה של אלטון ג'ון. אני לא נגד פופ טוב. נדמה לי שסלומון לא יכול להיות סלומון אחר, וכסלומון הוא עושה פופ. צריך להתרגל לכך שהעולם שלנו אינו מקשה אחת של איכות אלטרנטיבית.