שירים: בנות, טיפה טיפה, תמונה מטושטשת, בקרקס הזה, פעם 530, באה אליכם, שלום לאמונות, שוב תודה, שירה, ברכת המלך, עכשיו אתה חוזר, אם זאת האהבה שלך, מפלס מצב הרוח, נובמבר. הדרנים: אף אחת, ממי, לשם, שיר תקווה.

משתתפים: אורי זך – קלידים והפקה מוסיקלית, יונתן פריג' ואייל הלר – גיטרות, מיקי ורשאי – בס, לוקי גבאי – תופים, אמיר פינטו – כלי הקשה.  ערן בן-צור ושי שוהם – סאונד, עיצוב תאורה – רונן נג'ר. 

שמלת מקסי ארוכה (סוף סוף, בלי מחשופים נוראים של סטייליסטיים שניסו להלבישה "אחרת")–  מסלסלת בידיה, מפזזת בגופה, ויש לה תזמורת עם שתי מערכות הקשה, שדוחפת בעיבודי קרוס קלטשר, מאפרו, דאנס  ועד פלמנקו, גיטרות אקוסטיות לצד חשמליות, גם אקורדיון. יודעת להשחיל  סיפורים מצחיקים על עצמה בין השירים, בלי שזה יישמע "קטעי קישור" מתוכננים.

היא הגיעה לערב הזה עם רשימה של להיטים שכתבו לה כל מי שכבר מזוהים עם הנבחרת החדשה של הפופ הישראלי  קרן פלס, איתי פרל, דידי שחר, איה כורם, אריק ברמן ואורי זך מ"רימון" נפתחה הטובה והיא נהיית אט אט אסכולת פופ מיינסטרימית יצרנית מהוקצעת. טקסטים שמצליחים איכשהו להתחמק מהבאנאלי, מנגינות שפוגעות בהאזנה ראשונה, מקצבי ואלס מרככים, קישוטי מוסיקת העולם.

מסיקה כמו "מתנפלת" על השירים, לוקחת אותם אל מקומות אמוציונאליים גועשים. חוצה בסערה את הקו הרומנטיקה אל שדה המלודרמה, כשהיא מנצלת את מלוא הטווח הקולי-רגשי כדי לזעוק את כאבי האהבה.

רוב השירים – על יחסים לא רגועים, געגועים וחוסר מנוחה. לא תמיד הטקסטים נקיים מהתייפייפות. אבל מסיקה היא כבר מקצוענית, זמרת עם נוכחות קולית-רגשית גדולה, יודעת להפוך כמעט כל טקסט-סיפור למלודרמה תחושתית,  לי הספיקו שני שירים: "שוב תודה" של אריק ברמן –  שיר געגועים לימים איתו,  "שירה" של אורי זך, שיר על תסכולי הילדה שהפכה אישה.

אבל מסיקה לא יכולה להרשות לעצמה יותר מדי אינטימיות. מעבירה הילוך לחגיגת קצב בסוף הערב, קוראת לקהל להגיע למסיבת ריקודים ליד הבמה. אם מדברים על מקצוענות, נוכחות בימתית וקולית – מבחינתה – עשתה כאן בחירות אפקטיביות ללא הימורים מיותרים לשדרוג הקריירה.

שאלו אותי בסוף הערב אם היא רוצה להיות ה"ריטה החדשה". אז ככה: מירי מסיקה אינה הריטה החדשה, אבל יש באוריינטציה של ההופעה החדשה שלה משהו שהולך בכיוון הזה. וריטה יכולה להתחיל לדאוג.