תמירה ונאווה, מפזזת עם גיטרה, מוציאה קולות בין ביורק לקייט בוש, מתיישבת לקלידים כדי לתת אלטרנטיבה לתזמור. רק הפלאשים של הצלמים שהתנפלו על כל חלקה מהקאזו מקינו הצליחו להאיר את פניה של הגברת הסקסית שרקדה במעין פישוק גמלוני.
אפשר להתחיל את זה ככה: שני תאומים איטלקיים (סימונה ואמדאו פאצ'ה) ויפנית יפהפייה (קאזו מקינו), מייצרים מוסיקה שבהגדרת הז'אנר נקראת "רוק אלטרנטיבי". פעם קראו לזה "מוסיקת מחתרת" "אנדרגראונד" ובאמת הלהקה הזו – מקורה בסצינת האנדרגראונד בניו-יורק.
בלונד רדהד חבה לנו חוב והיא החזירה אותו, לא בטוח שבריבית דריבית. קאזו עשתה מאמץ ענק להגיד משפט שלם בעברית – שהם מצטערים וכו' על מה שקרה. יפה. מנומסים. למי שאינו זוכר: ב-3 באוגוסט 2006, הלהקה אמורה הייתה להופיע בפארק הירקון בתל-אביב כלהקת חימום לדפש מוד, אבל לאחר לבטים הודיע ההרכב על ביטול הגעתו, בשל החשש להיפגע מהתקפות הטילים של חיזבאללה במלחמת לבנון
כשאתה מוגדר אלטרנטיבי, אתה עסוק יותר במוסיקה מאשר בג'סטות של כוכב רוק. אז גם אם הנוכחות של קאזו מקינו בשמלת מיני שחושפת רגליים מפה ועד להודעה חדשה מאפילה על נוכחות האחיים האיטלקיים, העניין הוא במוסיקה.
הגיעו דברם שרציתי לשמוע – Falling Man גם In Particular, Dr Strangeluv.
נדמה לי שהטקסטים קצת הלכו לאיבוד. אני לא מאמין שמישהו מהקהל שהגיע לבלונד רדהד, לא עשה שיעורי בית והציץ בטקסטים של הלהקה הזו שהם הזויים, מורכבים, מסתובבים אי שם בתוך התת-מודע, חופרים בנשמה, גם מאוד פסימיים, בלי זה אין כל סיכוי לקלוט מילים, ובפועל זה גם מפחית מההנאה. ידעתי שמישהו יכתוב עליהם שלא הייתה "אינטרקציה" עם הקהל. זו שטות כי "בלונד רדהד" אינה להקה של פאן ובידור. היא באה לעשות את המוסיקה שלה, ואת זה היא עושה הכי טוב, לא "לחמם" קהל, לא ג'סטות של נפילי רוק. לא פוזות של מגהסטארים.
הטון הכללי הוא מלנכולי. המוסיקה בין פופ אלקטרוני מלודי מעובה בגיטרות צורמניות לעיתים ובקצב תופים מודגש עם הפתעות מרככות של מוסיקה יותר מלודית והרמונית אפילו נגיעה בשנסון. השירה מתחלקת בין קאזו מקינו שהיא כזו ריחופית ומרוחקת בטונים הגבוהים שלה, ובין אמדאו פאצ'ה המלודרמטי. גווני הקול האלה מאוד מייחדים את בלונד רדהד. אז אם זה לא תמיד זה סוחף, זה מאוד מיוחד. מאוד המוסיקה של בלונד רדהד. איך הייתי מגדיר את בלונד רד הד אחרי הערב הזה – ספירה אחרת של מוסיקה..
