שירים: Loose, Down On The Street, 1969, t.v. eye, My Idea Of Fun, Dirt, Real Cool Time, No Fun, 1970, Fun House, L.A Blues, Skull Ring, Trollin', Not Right, I'm Fried, She Took My Money, Electeric Chair
איגי פרץ לבמה כמו פגז שנורה מתותח ופתח ב – Loose. נער בן 60. חורש במה כאילו הדליקו לו את התחתונים. על השאלה האם איגי יצלול לתוך הקהל כמו שהוא עושה ברוב הופעותיו, נתן פופ תשובה מהירה כבר בשיר השני. אנשי האבטחה שלא היו מוכנים להתפתחות הזו, נכנסו ללחץ אימים. מישהו היה צריך לספר להם שזו רק ההתחלה, ובתוכנית הערב של איגי גם הזמנת הקהל לריקודים על הבמה, שגם זה חלק מההצגה.
פופ, בתלבושת הקבועה – חצי עירום + ג'ינס מתחת לפופיק, לא עושה חשבון לאף אחד, אפילו לעוזר
פרט לכמה "פאקינג" כאלה ואחרים, המסרים שלו ב-2007 מעליבים את ימי ה-Punk של השמונים. מישהו בטח לחש לאוזנו של "סנדק הפאנק", שתקופת הפאנק הסתיימה לפני איזה עשרים וכמה שנים, אבל הוא כנראה לא ממש רצה לשמוע. מה יישאר מאיגי בלי ההצגה הפרועה/אנרכיסטית כביכול הזו?. איגי פופ בחר לגלם את עצמו, כלומר – את האגדה והמיתוס. הוא ממשיך לשחק אותה יענו מרדני ופראי וטירופי, אבל זה נראה יותר פרודיה על איגי פופ. ומזלו שבגיל הזה הוא נשאר בכושר גופני מדהים, קל תנועה, מנתר כמו חיה פצועה שברחה מהכלוב. אנרגתי להחריד. באמת לועג לחוקי הגיל.
אז מה נשאר מאיגי פופ? האקסהביציוניסט נשאר. וזה אולי כמעט הכל. ההיפראקטיב מקפץ בתצוגה קאוטית פסיכית, לא מרוסן כביכול, תנועות ידיים-ראש-אגן אשכרה פרימיטיביות, הקהל המתמוגג אהב, נדמה לי, כל רגע מההתפרעות, המתין לירידות שלו מהבמה, להתחככות הקשה, כאילו זה כל העניין במוסיקה של פופ. כאילו זה מה שהוא רוצה לומר לקהל – אני יכול להיות האבא שלכם, אבל תראו באיזה כושר האבא הזה. חי קיים, נושם ובועט.
מוסיקלית האיש לא עשה לי את זה. איגי לא שר. הוא משחרר קולות צורמים ממיתרי הקול. צרחן בלתי נלאה, וכמעט כל הלהיטים מ-"1969" דרך T.V Eye, "פאן האוז", "סקאל רינג", Dirt, "רוצה להיות הכלב שלך" Real Cool Time, הגיעו בטורבו של נהמות וצרחות ובסאונד מחריד של הלהקה, ומה שנשאר בעיקר מהמופע של האיגי זה האטרקציה הבימתית. וגם זה, מה לעשות איגי פופ, כבר נראה די פתטי.
