אחרי הערב הזה בא לי לדחוף לדי.ווי.די את "לורן היל, MTV אנפלאגד" מ-2002, הפקה עירומה, גיטרה אקוסטית בלבד, נותנת אפשרות להתעמת עם חומרים אישיים הכי אינטימי שאפשר מבחינתה. לא להאמין, אבל יש לה גם את הצד הזה. רק שהוא לא הגיע.
ההרכב שהתמקם מאחוריה העלה את רף הציפיות לשמיים. היו שם שתי מערכות תופים ומערכת כלי הקשה, שני נגני באס, בראס סקשן, שני קלידנים, גיטריסט, 4 זמרות ליווי ודי.ג'יי. ובטח לא ספרתי מישהו מהחמישה עשר. על הנייר, זה נראה כאילו אנחנו הולכים לקבל מופע גדול מהחיים. בהמשך התברר שהגודל לא רק שאינו קובע. אפילו גורע.
הסתובבתי ברחבי הפארק לנסות לתפוס נקודה שממנה אפשר לקבל סאונד, לשמוע כמה מילים. משימה כמעט בלתי אפשרית. ההרכב שלה ניגן חזק, כאילו מדובר בתחרות על עוצמות דציבלים.
אז נכון שמדובר במופע פארק, אבל למה היל צריכה הרכב ענק כזה כאשר המילים נמחקות במסות שלא מאפשרות להבחין בין קלידים לנשיפה. וזה חבל כי להיל יש טקסטים. הם לא הגיעו רוב הערב.
אני לא בטוח שצריך להשלים עם מפגעי סאונד כאלה גם כשמדובר במופעי פארקים ואיצטדיונים שבהם הקהל יותר מקפץ-מפזז עם הגרוב השחור.
הדיווה (32), בייביפייס, רעמת שיער אפרו, שמלה ארוכה לבנה, תכשיטי צוואר למכביר, הצטרפה בפתיחת הערב לג'אם ארוך עד מייגע של ההרכב עם The Heathen של בוב מארלי. היא נמצאת היום חזק בפאזה של רגאיי. בהמשך הגיעו Lost Ones (דגימת סאונד למטה) להיטי הפוג'יז הגדולים ביניהם Ready Or Not, ו-How Many Mics.
מי שכונתה – מלכת ההיפ הופ של זמננו הפעילה את
הערב היה מפגן של מוסיקה שחורה שמחבר את ה"מיסאדיוקשן" עם הפוג'יז ועם תולדות המוסיקה השחורה לדורותיה. מג'יימס בראון (רוחו הגיעה בערב הזה לרעננה) ועד אאוטקאסט ובוב מארלי. מסות של אנרגיה, אבל בהפקה שיצרה תחושת ריחוק.
ואז בקטע ההדרנים שמעתי טקסט: היל עשתה קאבר ל – Killing Me Softly של רוברטה פלאק. והנה, יש! שמענו ביצוע. ומרגע זה, קרה משהו טוב. אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.
"אתה יכול לזכות במשהו, אבל להפסיד משהו", שרה היל באחד הלהיטים שלה. נדמה לי שהיל הפסידה לא מעט בערב הזה בגלל היומרה לעשות מופע מגלומני, כאילו ההרכב הגדול הזה בא לחפות עליה. תחושה לא קטנה של החמצה.
