אחרי שישה שירים ראשונים, נטשה לפתע טורי איימוס את הבמה וחזרה כעבור 10 דקות בפאה ג'ינג'ית, שהחליפה את פאת הערמון-חום ובאוברול סאטן לבן מנצנץ. מה קרה? למה ההפסקה הזו? חלק מההצגה. איימוס לבשה עוד איזו דמות אלטר-אגו של אחת מאותן הדמויות – קבוצת ה"אמריקן דול" שלה, המככבות באלבום החדש.
מבחינת מיקומה על הבמה, שומדבר משמעותי לא קרה. טורי חזרה לעמדת הפסנתר ממנו לא משה כל הערב, חמושה בהרכב רוק (חשמלית-בס-תופים) תנוחת פישוק רגליים, יד אחד על האקוסטי והשנייה על האורגן החשמלי.
החדש שלה American Doll Posse הוגדר "אלבום קונספט", שירים שהם נגיעות באמריקה מזוויות פסיכולוגיות, חברתיות ופוליטיות, בעיות העולם, טרור מוסלמי, פמניזם. לצורך כך אימצה נפשות פועלות דמיוניות.
אבל במופע היא העדיפה לחבר שירים מהחדש לשירים מהקודמים שלה – "קרוסיפיי", "קורנפלייק גירל", "היי יופיטר".
בת הארבעים וארבע, סגרה ברעננה את סיבוב ההופעות האירופאי שלה, בשעתיים פלוס עמוסות שירים, סינגר-סונגרייטרית שמשרטטת תחושות בטונים משתנים, שמצליחה להתמקד חזק בטקסט, בנגינה המודגשת, ובאמת זה כוחה – בחיבור המהודק מאוד לפסנתר, כאילו השיר לא יכול בלעדיו. כמעט אינה מרימה ראש לקהל, בשום פנים ואופן לא מאותתת להצטרף אליה
החיבור לפורמט רוק שכלל גם דיסטורשנים (בשביל מה היא צריכה את זה?) – לא תמיד פעל לטובתה. לפעמים, כשהיא מתנתקת מהלהקה ונשארת עם קלידיה לקטע סולו נטול דציבלים, זה הרבה יותר משכנע מאשר התחברות להרכב רוק דומיננטי. הריתם סקשן שלה ניגן חזק, מתופף רב עוצמה, מתאים יותר לפרל ג'אם, אבל זה לא תמיד התחבר, והיו שירים שפשוט התרסקו, והיא פשוט לא הגיעה. בחדש שלה שמעתי עיבודים למיתרים, יותר תיאטרלים-קברטיים. יותר פונקציונאליים שמביאים אותה יותר קרוב למאזין.
אז נכון שטורי הצליחה לבצע את שיריה גם במסגרת הזו של מופע רוק מחושמל, אבל לא פחות ולפעמים אף יותר בליווי פסנתר בלבד, שזה למעשה הכלי שמדגיש את המיוחד שבה, את קווי המתאר שלה. וגם אם לפעמים הולכים לאיבוד בתוך הטקסט המורכב, וגם אם המוסיקה אינה בנויה על להיטים – לעיתים אף משעממת אפילו בגלל מחסור במלודיות קליטות – יש כאן זמרת מסוגננת, שמחוברת חזק לעצמה, עדיין אחת ויחידה, אבל יתאים לי יותר לשמוע אותה סולו פסנתר באולם סגור.
