Is everyone afraid?
Is everyone ashamed?
They're running towards their holes to find out
Apocalyptic means are lose among our dead
A message to our friends to get out
There's wages on this fear
Oh so clear
Depends on what you'll pay to hear

(מתוך "שעון יום הדין")

לא תרגמנו, כי את הטקסט הזה צריכים לקבל כמו שהוא. לא פחות לא יותר. אלבום שישי לסמשינג, הראשון מאז ההתפרקות של 2000  והאלבום Machina / the machines of God. אחרי 7 שנים של שמועות – זה סוף סוף קרה.

סמשינג פאמפקינס (נוסדה בשיקגו 1988) היא אחת הלהקות החשובות ביותר בתחום ה"אלטרנטיב רוק" (למי שאין את Mellon Collie and the Infinite Sadness  מ-1995 או: Siamese Dream  מ-1993 לא יודע מה זה סמשינג פאמפקינס) המודרני. ההרכב חסר כיום את המייסדים James Iha ואת D'arcy Wretzky, אבל מי שממשיך להטביע את החותם העיקרי הוא היוצר בילי קורגאן שחוזר טעון אנרגיות ואגרסיות הגובלות בטירוף. מחבר בין רוק גותי לניו-ווייב   לרוק מטאל.

"לא יכול לסבול את השמש היוקדת/ לא יכול לסבול את  גשמי הבוקר/ לא רוצה להיות לבד"

זה בפירוש לא אלבום שאפשר לעכל בהאזנה אחת. זה אלבום שמדגיש את העובדה שקורגאן ממשיך להיות הדמות הדומיננטית הבולטת של "דלעות המחץ", מאוד רטורי, נציג מובהק של הרוק האלטרנטיבי מהניינטיז, יוצר שהייתי מקביל אותו לקרט קוביין הנירווני.

"רוח הזמן" (בגרמנית) נקרא האלבום – גם העטיפה פסל החירות על רקע צבע אדום אפוקליפטי  – מתייחס למצב העולם בו אנו חיים  (התחממות כדור הארץ? אסון התאומים, קוצר הראיה של האנושות באשר לעתידה),  והאלבום הזה, שהוא פוליטי במהותו אומר משהו כמו  – ארה"ב יצאה משליטה, מפציצה באזור במזרח התיכון ומחזירה אותן לתקופת האבן, משתמשת בפוליטיקה של פחד והפחדה כדי לשלוט. כולנו פוחדים, כולנו נכנעים.

האם קורגאן מצליח להעביר בכל השירים מחאה אותנטית?  קראתי פה ושם בקורות שאני לא הכי מסכים איתן – שהוא מנסה להיות רלוונטי ובוטה ועכשווי – רק כדי להישמע רלוונטי. עדיין כמה שירים משכנעים שהוא כותב מתוך תחושות אמת.  אולי לא הטוב באלבומיהם, ועדיין זה אלבום רוק (גיטרות) חזק, מאתגר, משובח. 

ההרכב הנוכחי: בילי קורגאן – יוצר, זמר ראשי, ג'ימי צ'מברליין – תופים, ג'ף שרודר – גיטרות, ג'ינג'ר רייס (בס), ליסה האריטון (קלידים)