לילה, זמן שקורים דברים לא טובים: "באמצע הלילה את מתעוררת עם קרעים של חלום באוויר".
הוא שר עליה בגוף שני. איך היא בוהה בתקרה ומדמיינת עולם בלעדיה. הצלילים – פולק פופ אקוסטי, הטון מאוד לא אקספרסיווי. איך נקרא לזה – שירה נאראטיבית ניטרלית. על אחת שמייחלת שהלילה יסתיים. טקסט – בסדר. הביצוע והמוסיקה מתקשים להרים אותו.
אבל הנה שיר שיכול להפוך להמנון המדוכאים – "עזרה בדרך". (דגימת סאונד למטה) קריאת אס.או.אס מדליקה לכל מי שנמצא בצרה/מצוקה/בלחצים/במשבר. והנה, רותם מצליח לעורר אותי ממרבצי ולשיר. הייתי מוכר את השיר לאחת מחברות החילוץ/גרירה, במיוחד אחרי שלפני כמה ימים נתקעתי עם פנצ'ר ולא היה לי מושג איפה הג'ק.
ושוב מורידים שני הילוכים להמשיך סאגת הביאוס והדיכאון: על אחד שגמר במחלקה "ולא הספקתי לבקר אותו", ולמעשה לטרגדיה כפולה – "שבועות אחר-כך וכמעט נשכח כל העניין/ עד שסרטן פגע גם באשתי ועשה אותי קטן/ ואין לזה סוף אין לזה סוף". ואלה. לבכות מהבלוז הזה. אמיתי?
אה, הנה רוקנ'רול: "אני לפעמים הולך לאיבוד במבוך של ספק" או "לפעמים זה נתקע לי כמו אבן בגרון". שר
פסנתר מינורי? יש! זה נקרא "לפני תהום". אירוניה באווירה חורפית אפוקליפטית – "כי לא נשאר כמעט מקום/ בקצה ההר לפני התהום". רותם נשמע כאן משורר פופ שמעטר את הגיגיו. רצינו הבעה? – כאן יש הבעה.
רותם מחפש דרכים לפתור מצוקות. אולי שיחה עם "הקול הפנימי תעזור" (טון מלנכולי, עיבוד יפה לאקוסטית ופסנתר)
הומור (שחור): "לא הכל שחור-לבן כי בעיני רוחי אני רואה עוד גוון" – אקוסטי קצבי, קאונטרי מיוזיק צוהל. וגם כאן – מעין טיפול אנטומי במהות הגוף/ הקיום.
חוזרים.
ואולי יום אחד נחיה במקום שאין גוף – ולא יהיה עוד צער, ו"תהיי חופשית מדאגה", שר רותם ומוריד הילוך. עיבוד אקוסטי למהדרין.
הדאגות לא מסתיימות. שיר אישי מסיים את האלבום הזה – "שיר מהקומה התשיעית", רשימת דאגות של הבנאדם שעושה מוסיקה שחי מהיום למחר ויש עוד לב שצריך אותך. פחות פלסף. חוזרים לחיים.
תגובה אחת
מרענן לקרוא ביקורת על הדיסק הזה שאינה מירוץ סופרלטיבים אינסופי..