זו הפתעה גדולה שבעשור הראשון של האלפיים, חוזרים לסגנון היצירה האישית של השבעים במתכונת הנקייה ביותר, פסנתר וגיטרה, ז'אנר הסינגר-סונגרייטר האותנטי. מילים, קול ומלודיה שמתחברים לדיסק מרגש בהחלט. איך לומר בשפתנו: "סו טאצ'ינגלי הונסט". זה שיר וזמר שאי אפשר להימנע מהם