וירטואוז הנשמה שמופיע כבר למעלה מ-35 שנה הותיר בי זיכרון עמום מהשישים –שבעים, והייתה איזו התרגשות פנימית לשמוע אותו אחרי כל השנים האלו.
מחוץ לזאפה הציבו דוכן עם למעלה משלושים אוספים שלו. המוכר סיפר לי שכבר מזמן לא הייתה הסתערות כזו על דיסקים כמו על האוספים של חוזה פליסיאנו. "זה קהל טוב שלא מוריד שירים", אמר לי.
ובאמת, הייתה תחושה שהגיע קהל מתרפק לשמוע זמר שהוא אוסף מהלך מהעבר. אצלי חוזה פליסיאנו נשאר זיכרון עמום מהשישים-שבעים. שמעתי אותו בארץ, לפני איזה שלושים שנה.
אבל משהו מרגש קרה מרגע שהובילו את הזמר העיוור ממוצא פוארטו ריקני לכסא במרכז הבמה. על הצליל הראשון חטפתי חתיכת דז'ה-וו – מרגע שהתיישב לשיר ולפרוט, התברר שפליסיאנו לא רק נשאר פליסיאנו, לא רק שלא איבד משהו, היום ממרומי גילו – 62 – הוא בלי הגזמה בשיאו, זמר עם טונים חדים שנוסקים לשחקים, פריטה מסחררת שלא ניתן לחקות. גיטריסט יוצא מהכלל. אצל פליסיאנו זה לא רק טכניקה. זה סגנון פריטה מובנה, שורשי, מחובר. דיוויד ברוזה פה?
בטח שהוא ממוסחר בהיבט הרפרטוארי של זמר שיודע את נפש קהלו ואת חולשותיו הנוסטלגיות: פליסיאנו סיפק לו את התמהיל המבוקש, במינונים מחניפים, אבל כשזה פליסיאנו, זה כמעט נסלח, ההתרפקות מענגת ואפילו מעוררת צימרורים. האיש ורסטילי בטבעו, עובר בקלות מסגנון לסגנון.
הוא פתח בלהיט הענק Ain't No Sunshine, מאחוריו להקה בגוון סלסה לטיני מיינסטרימי (2 מערכות קלידים, כלי הקשה, תופים, בס) בהמשך הוא מפתיע עם קאברים ל"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון, ל"לדפוק על שערי השמים" של דילן עם סולו חשמלית שאינו נופל מסלאש של גאנד אנד רוזס בקאבר הזה. מגיע
פליסיאנו הגדיר את עצמו באחד מרגעי הערב – "ריקי מרטין של השישים-שבעים". איזה ריקי ואיזה מרטין. את פליסיאנו אי אפשר להשוות למישהו. רק חבל שהיה קצר מדי. הוא הופיע פעמיים בערב הזה וקיצר את המופע הראשון, ככה שהפסדנו כמה להיטי חובה מהרשימה שלו. גם ככה היה שווה.
Pegao
