אחרי הקטע ה-16, (דיסק של 63 דקות) אני רושם: מומי לוי הוא הישראלי הראשון שעשה מוסיקה שחורה בעברית. הפתיחה שמזמינה לרחבת הריקודים. שתיים וחצי דקות של "תרימו ידיים ותגידו לי היי היי". זה המתאבן. בסיס היציאה של לוי – המוסיקה השחורה על סגנונותיה וענקיה. זהיתי אצלו השפעות מובהקות של סטיווי וונדר גם בטונים הגבוהים ("אוויר", "צלול", "אפילו"), קול-אנד-דה-גנג ("תני לי מקום") וגם גוספלס ("אפילו"), דיסקו שנות השבעים ועד דאנס ים תיכוני ("זוז מצד לצד") וכמובן היפ הופ עכשווי. ב"הלילה" מומי מחבר בהתלהבות בין פאנקי וסול סטייל השבעים וההיפ הופ של התשעים והאלפיים בעזרתם של הראפרים נומו נים וצ’ולו. הטקסט כאן הוא עניין משני. העיקר, הגרוב, הקצב. צליל נהדר.
לוי הטמיע את סגנונות הריתם אנ’ בלוז והסול מהשבעים ועד האלפיים בצורה משכנעת עד מרגשת. הדיסק מעיד לא רק על האהבה למוסיקה הזו, אלא על היכולת לעבד-למקסס-לתכנת-להפיק כדי להביא אותה לרמת הסאונד העכשווית המעודכנת. לוי לא לגמרי ויתר בעניין הטקסטים, בעיקר בקטע החזק ביותר לטעמי בדיסק – "מעבדות לחרות", לא סתם גרוב בשביל הכייף, יופי של שילוב בין ראפרים מיליטנטיים, (מוקי, קוואמי ובי.בי ג’י) זועמים והטונים התחושתיים של מומי. השיר מדבר על עם שלא יצא עדיין מהעבדות של המציאות בה הוא חי. זה אחד מקטעי הראפ הכי משמעותיים בדיסק. סוכריות: "שטח הפקר" (מוהר-רכטר) עם סאבלימינאל – פרודוקציה יפה בשילוב הראפ במלודיה המוכרת מגידי גוב, "שמש אדומה" (שימרית אור-קובי אושרת) גרסת כיסוי עם גלי עטרי, דואט מעובד היטב לריתם אנד בלוז. (האם יש משהו בין מוצא תימני לסול מיוסיק?) וגם כמה בלדות תחושתיות נוגעות ומגיעות כמו כ"בתוך הדממה", "סמוך על הלב". שש שנים עבד מומי על הפרוייקט. המאמץ הניב את הדיסק הישראלי ה"שחור" הכי אותנטי שיצא אצלנו אי-פעם.
