האמת היא שהלכתי לשמוע את סווייד. בשבילי ברט אנדרסון זה סווייד. את אלבום הבכורה שלו פספסתי, הגם שהצלחתי לשמוע ושם כמה שירים. ככה שאמרתי לעצמי: רק שלא יתן פחות מסווייד. שזה יהיה לפחות הדבר הזה. בקשותי אם להעביר את הסיכומים לפתיחה לא הושבו ריקם.
אנדרסון פתח ב –Love is Dead מאלבומו החדש. רזה מאוד, יופי אצילי, מהר מאוד הוא יבין שהז'קט שלו מיותר. בחום והלחות גם מהחולצה ספוגת הזיעה אפשר היה להתפטר.
3 שנים אחרי שלהקת הקאלט-אינדי "סווייד" התפרקה, הגיע אנדרסון לזאפה טעון באנרגיות, שהפתיעו את גם את המושבעים שבמעריציו. אנדרסון, בגיל 40 כבר מזמן שכח את דמות של האנטי גיבור בעל הדימוי הדו-מיני של מהתשעים. היום הוא פרפורמר שמתפוצץ על הבמה, כריזמטי, פעלתן, ועם קול גבוה בעל מימד עומק מלנכולי נוגה שהוא מן היפים ששמעתי ברוק. והלהקה שמאחוריו? תאמינו לי שברנרד באטלר לא חסר לו אפילו לשנייה. איזה מפגן של הרכב בריט-פופ פרמייר ליג. הגיטריסט שלצידו (קינג ג'ים דייר) נתן לו יותר ממה שהוא זקוק לו.
בטח ש"סווייד" עדיין נמצאת ברקע, ואנדרסון לא ויתר על הקלאסיקות של הלהקה ("סאטרדיי נייט", למשל) לטובת השרים בציבור, אבל העוצמות הרוקיסטיות והרצון ללכת
דרייב מחודש שאולי מעקר פה ושם את תכני השירים, ולאנדרסון יש לא מעט דברים דחופים לומר לא רק בעניין מותה של האהבה, אבל אנדרסון העדיף בזאפה לצאת אל הקהל, ליהנות מהמגע, להרגיש את השורות הראשונות. אין שום ספק, שבלייב – אנדרסון זה עולם אחר לעומת אלבום הסולו ששמעתי, כולל אתנחתא לביצועי סולו אנפלאגד אקוסטיים בישיבה של שירים כ-So Young
הכל – אנדרסון נמצא בשעותיו היפות ביותר אחרי סווייד, וגם אחרי ההדרן השלישי, הייתה תחושה שהוא נוטש את הבמה בעיצומה של חווית רוק חדפעמית שצריכה להימשך.
