שם-טוב לוי קלידים, חלילים ושירה, גדי בן-אלישע – גיטרות, צור בן-זאב –בס, גרשון וייספירר – עוד, בריטון, שרלי סבח – עוד, נועם חן – כלי הקשה.
שמעתי את האנסמבל באילת – בטרם דיסק, מה שגרם לי חשק לקלף את הניילון מהאלבום. שם טוב לוי נמצא היום בצומת מרתק של מוסיקת עולם אינסטרומנטאלית, משוטט בין ארצות הים התיכון ("חגיגה" הפותח), מגיח לרובע הצרפתי-צועני של דג'אנגו ריינהרט ("נואז'") קופץ ל"שעת הצוענים" ל"אדרלזי" של גורן ברגוביץ' המנוגן יפהפה בשילוב של חליל וגיטרה ובעיבוד לבריטון, יוצא לטיול נוסטלגי בארץ המוצא בקטע עממי בולגרי ("באיטושקה"), אבל לא שוכח את ארצו ("יד ענוגה") ועוד מקור השראה קלאסי שקשור בנגינת החליל שלו ("קורל" מתוך קנטטה 140 של באך) ומזכיר שגם המוסיקה שלו יכולה להיכנס לשטחי מוסיקת העולם ("טווס הזהב"). גם קטעי שירה – בסגנון מזרחי-ערבי ועם חיוך הומוריסטי ("אפשר דומה")
המיוחד אצל האנסמבל – העיבודים, שיש בהם כמעט הכל – שמחת חיים עממית, עידון אקוסטי, קווי מתאר מלודיים ענוגים, תבלינים אתניים יפים.
שם טוב לוי ) שמי) נמצא היום עמוק בקטע האתני. ספוג מוסיקלי, בדרכו שלו. יוצר שיוצא מצניעות, לא מסטאריות. אחרי המוסיקה שכתב לסרט "כיכר החלומות" של בני תורתי, עלה הרעיון לאנסמבל סטייל וורלד מיוסיק.
אני עוקב אחרי לוי מאז להקת "ששת". הוא מהדור שידע את המהפכה ("מאחורי הצלילים""קצת אחרת", "צליל מכוון") ששבר מוסכמות, שהראה שרוקנ'רול הוא טיפה בים המוסיקלי שקיים כאן. שמוסיקה זה לא רק טרנד. מזרחיות אצל לוי אינה מוטו אלא עוד מוטיב במארג המוסיקלי השלם. האוריינטלי הוא קישוט או מקצב ביצירה המלודית שלו. השורשים (הוא ממשפחה בולגרית) הם שתילים הנטועים בגינה המוסיקלית שלו.
ב"חגיגה", נבין מהי המוסיקה המזרחית הקצבית האותנטית העכשווית. היא לא יוצאת מתוכניות בידור עתירות רייטינג בטלוויזיה וממוסיקת אינסטנט של זמרי מועדונים/חתונות.
ספינתו המוסיקלית של לוי אינה משייטת רק לחופי הים התיכון. היא תגיע לארצות הבלקן ותעגון באיי יוון. לוי נושם פולקלור, מתמצא בקצבים, בודק סולמות, אורג עיבודים, מגיע עד המוסיקה שסבו הבולגרי ניגן לו, וחוזר גם לקלסיקות שלו, אם כי באלבום הזה – יש מהן מעט מדי על מנת להכניס כמה שיותר קטעים מוכרים וסגנונות שונים..
לוי ואנסמבלו לוקחים לקולאג' אמביינט אוריינטאלי, שהוא ארץ אחרת, מעורבת, אותנטית ויפה בתוך כול המסחרה המקומית.
