הערב התחיל בחימום מבריק ומפתיע של UNKLE – הרכב טריפ הופ אלקטרוני סוחף של שמונה איש ובראשם ג'יימס לאבל, המשלב די ג'איים, זמרים, טכניקות חדישות של מולטימדיה, וידאו. מתאבן נהדר – מאוד בקונטקסט של הערב – שעשה חשק גדול לעוד.
ואז עלו הניין אינץ, על רקע Hyperpowerקטע הפתיחה מאלבומם החדש, מכונת רוק מגורזת של סאונדים ופירוטכניקה (מסך אפקטים ביזארי שיורד ועולה) שעובדת בטורים גבוהים מאחורי הסולן טרנט רזנור, רזנור הוא הוא המנוע של הניין אינץ' – יוצר, מפיק, זמר. כריזמטי, חסר מנוחה, שופך טונות של דרמה מיוסרת, מחליף גיטרות בקלידים, עובר לסמפלרים ממתחכך בגיטרות מצ'ואיסטיות ובתופים ללא רחמים. מי שמכונה "האלביס של הרוק התעשייתי", ללא ספק – עדיין אחת הדמויות המרתקות בעולם הרוק.
הלהקה אינה נעולה על סגנון. היא עתירת השפעות, תערובת לא ממוקדת של רוק תעשייתי, מטאל, גראנג', אלקטרונית, ועד פאנק. מוסיקה שמושכת קהל מעורב מאוד, גם אוהבי רוק אלטרנטיבי, גם שוחרי מטאל. וגם מי שהמתין לבלדות הפופ הנוגות והמחלחלות שרזנור שר ברגש רב – לא קופח.
חבל שניין אינץ' לא התמקדה יותר באלבום האחרון שלה, "שנת אפס". זהו אלבום קונספטואלי מצוין המתאר מציאות בעוד 15 שנה – מעין תסריט כאוטי ואפוקליפטי על דיכוי ושחיתות שפושטים לכל חלקה של אמריקה. אלקטרו רוק ניהיליסטי שמשדר פסימיות עמוקה.
בין השאר קיבלנו מרזנור ביצוע מרגש ל – Survivalism, אחד הקטעים הבולטים והיותר מלודיים באלבום הזה. רזנור תיאר את האלבום הזה כפסקול של סרט שעדיין לא נוצר. היה מעניין לשמוע את האלבום הזה כיחידה אחת, אבל ניין באים כדי לייצר ספקטקל מגוון המתבסס על מיטב השירים מהאלבומים "עם שיניים", "פריטי הייט מאשין", "דאונוורד ספיראל" – שירים כ"תחילת הסוף" ועד "חייל טוב", "נשמות מתות", "הידיים שמאכילות"
לפעמים הסאונד נשמע כמו התפוצצות של מחשב שקרס. לפעמים זה רוק מלוטש. עם כל הפירוטכניקה והטררם, יש טענה, שהלהקה צריכה לחזור לפורמט בסיסי יותר, שבו יש לתופים ולגיטרות יותר משמעות, פחות לדיסטורשנים, לאפקטים האלקטרוניים. לפעלולים. לגדול-מן-החיים. לא הייתי פוסל את הטענה הזו על הסף. ועדיין טרנט רזנור ושות' עושים מפגן אנרגתי טעון ומסעיר, יחיד במינו ובאיכויותיו.
