אלבומי השנה שלי

0/5

סיכומים. סיכומים. מה היינו עושים בלי . טוב שיש תאריכים. אז פעם בשנה – הטקס הזה. ובמקום הראשון… שמונים מבקרי מוסיקה יקבעו. העורכים יחברו, ישקללו. למעשה, למה לא. עוד משחק, שהוא חלק משגרה טובה. שנמשיך ככה – לדרג שירים, זמרים, מופעים. דיסקים. להכתיר נסיכים ונסיכות, מלכים ומלכות חדשים. החיים היו יכולים להיות משעממים יותר בלי זה.

 

אלבומי השנה שלי

 

אפרת גוש – הסליחה ואני

 

זה דיסק ששומעים פעם אחת, ואז מתחילים מההתחלה  פעם שנייה ושלישית. סעור רגשות, דרמטי ומלודרמטי, מוסיקה שמשרטטת תחושות, שמצליחה להפעים לאו דווקא בשל התכנים המאוד אובססיוויים בעניינים שבינו ובינה, אלא בעיקר במוסיקה המיוחדת, וביכולות של  גוש לייצר קשת מרהיבה של טונים שהם סייסמוגראף רגשי שאינו משקר. וגם בזכות "לראות את האור" שהוא שיר השנה שלי, מילים של ברק פלדמן, טקסט ייחודי, לחן אולטימטיבי (אסף אמדורסקי). וכמובן בביצוע של אפרת גוש, למעשה היכולת של הזמרת לצבוע את השיר בגווני קולה המשתנים.

 

מטרופולין – הסליל

 

מטרופולין של עופר מאירי מכניסה לספירות אווירה הזויות, לא ממש מסגרת של סיפורים אלא שירים של הלכי נפש, זעקות ולחישות והגיגי נואשות, דראמה ומלודרמה. כמו באלבום הבכורה – המוסיקה של מטרופולין משדרת ניכור דווקא באמצעים הרמוניים ומלודיים.  התזמור והקצב מספרים סיפור לא פחות מהטקסטיםשמנסים לגעת במצבים של ניכור, בדידות, כהות רגשית, בלבול ומבוכה. זה פרויקט יפהפה, מרגש, שממשיך להיות יחיד במינו במוסיקה המקומית.  

 

כנסיית השכל – אוטוביוגרפיה

 

 מסע לאחור אל השירים הישנים עם המפיק המוסיקלי ןהמעבד עמי רייס – דרך מוסיקה קלאסית, אתנית, צוענית, קלטית  – עם תזמורים חדשים באוריינטציות מוסיקליות עשירות, בנגינת כלים קלאסיים ואקזוטיים.  לא שכנסיית השכל עברה מטמורפוזה.שינוי מין.  אלה אותן הנפשות הפועלות, אותו המחזה,  אבל הבמאי והתפאורה התחלפו, והנה – רוב השירים נבראו מחדש  בתזמורים שמחדדים טקסטים, שמשרים"אווירה" חדשה, שמייצרים דרמה נכונה וגם בביצועים  שמראים כי יורם חזן נפתח בגדול, מתוך הבנה  שמוסיקה מלנכולית אינה רק ניכור מתבכיין.

 

הבנות נחמה.

 

לוקחות את החופש ללכת בדרכן, לשיר בעברית וגם באנגלית,  אקוסטי למהדרין, להחליף סגנונות, שילוב קולות בעיבוד כזה או אחר. אתה לוחץ בשלט כדי לדעת מה איזו הפתעה הכינו לך בשיר הבא.  דנה עדיני, קרולינה, יעל דקלבאום התחברו נדמה לי מאיזשהו רצון לעשות פרי סטייל שלהן, שזה אומר אקפלה, גוסלפס, הרבה רגאיי וגם Folk ועד צעד תימני. בדרכן שלהן – שנעה מהנאיבי להומוריסטי. לפעמים זו אפילו וירטואוזיות לשמה – בשילובים ובהרמוניות.

 

יוני בלוך – הרגלים רעים

 

אלבום שמציג בלוך בקשת גווניו – אירוני, נוגה, קצת מוטרף. גם רומנטי. טון נאיבי כזה, לא זמר-זמר, אלא סינגר סונגרייטר מגוון, במוסיקה בקשת גוונים,  אבל בלי סימון גבולות, פופ-רוק, גם מקצב ואלס, נגיעות במיוסיקאל. בוסה. אל תגדירו אותו. מיוחד.

 

 

 

שלומי שבן – עיר

 

אלבום על יחסים בינאישיים בעיר הגדולה. זהו השבן המוצלח שהכרנו, שאצלו  טקסט מגיע לפני מוסיקה, ששר בציניות מושחזת, בהומור סרקסטי, אבל גם רומנטיקן רגיש נפלא, יוצר ופרפורמר שמתייחס לדיסק כאל תסריט להצגת קברט, תיאטרונטו של מוסיקה.  

 

 

קרן אבראשי – זמן טוב להישאר

 

שירים קליטים מאוד, קול חם, ניסיון של זמרת לבטא תחושות של יחסים –  לא משהו מעמיק פסיכולוגית, אבל בטונים שמשכנעים שיש מאחוריהם יוצרת בעלת טווח רגישויות רחב ומגוון. תגלית.

 

אריק ברמן  – הראשון

 

טווס. אין לו בעיה ללכת על קצב דרבוקות בשיר "בינונימי", שיר על המיאוס-ביאוס מהכלום בחיינו, ועד סגנון קאונטרי עליז ב"שער 6". בסך הכל, ברמן הוא משב רוח רענן, מיוחד, נועז עד יומרני, אבל לא רוח פרצים כזו שתבשר נאמר – על המאיר אריאל החדש.

 

 

 

 

 

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן