היא המחר שלו, כל העולם שלו, ייתן לה את ליבו. יפזר לרגליה שושנים אדומות. והיא תתפנק (בפ' רפויה?  בוסקילה – מה עם עברית בסיסית?) בוסקילה מאוהב. הקיטש של יוסי גיספן גורם לו "לסלסל מהלב". כבר כתבתי בעבר שאני לא מאמין לטקסטים הפנטזיוניים האלה, המיוצרים על-ידי כתבני חרוזים, שאשרי וטוב להם שהם מצליחים לשכנע זמרים ויוצרים מוכשרים כמו בוסקילה ללכת עליהם.

מיכאל ועקנין, הכותב הנוסף בדיסק סיפק עוד סיפור אהבה – "מי את?" על אחת שחולפת לידו ברחוב וגורמת לו להתאהב בטירוף ממבט ראשון. ומשפט המפתח – לכל אחד יש מי שנועדה לו. יענו, החתיכה הזו שחלפה לידו ברחוב היא "עניין גורלי". ובוסקילה בהפקה  של עמית הראל עושה מזה פופ קצבי. גם הטקסט של ועקנין אינו משדרג בצורה משמעותית  את בוסקילה. בוסקילה שר את זה טכנית.

השלישי זה "מה שהיה היה" –  קצב טוב, תערובת של ים-תיכוני, בלקני, והמילים אומרות משהו – הכל בלתי נשלט, מה שהיה היה, מה שיהיה – יהיה רק שיבוא באהבה. את מה שהחיים נותנים לך קח.  מן בקשה תפילה סתמית, שיר הכי לא מקורי שאפשר לכתוב, אבל בוסקילה דאג לעשות מזה חאפלה עממית. שיהיה.

הרביעי "מרגיש את זה" מערבב אוריינטאלי ופאנקי – שיר על רחבת הריקודים, על "התחושה" ("אני מרגיש את זה") טקסט שולי, אבל החיבור בין האקצנט המזרחי וקצב הפאנקי – יצא אחלה, מהוקצע, שוטף. שבחים לעמית הראל.

"כן או לא" קוטע את הדאנס, למשהו שקט, בלדה. הוא מוכן להשתנות בשבילה, בשביל העתיד של שניהם שרק תגיד "כן או לא" (למה בכלל לתת לה האפשרות ל"לא"?) ואז הוא מבטיח להגשים לה חלומות. בחייך, בוסקילה, לא יכולת למצוא טקסט משכנע יותר. נו, טוב סמכת על המנגינה שתעשה את העבודה. והיא עושה.

"הנצח הוא קצר" של גיספן עוסק בסיוטיו של האוהב המרגיש פחדים נוראים מהיום שעזבה אותו. "בסוף הכל נגמר, את יודעת" שר בוסקילה. וזה עוד שיר רגש מלו-קצבי, שמנסה להעביר סערת רגשות.

"בימים עברו" שכתב לו קובי אוז לוקח את העינתוז עם קריצה קובי אוזית, דאנס אוריינטאלי בליווי מקהלה – גם כאן משהו על האוהב שמזכיר לה איך הם נראו על רקע השקיעה, ואיך הם היו יחד "כמו בסרטים.." גם אוז שרבט משהו, ושוב הקצב והמנגינה ייקחו את השיר ככה כמו שהוא אל רחבות השמחות.

"געגוע" המינורי-רומנטי (ועקנין-בוסיקילה) נשמע כמו נכתב לזמרי האופרות מהזן הקל החדש. צליל כמו פלמנקו של סינגולדה על הפתיחה, חטיבת מיתרים בצליל מרכך. הבנדאדם יושב על הספה – גמור מגעגועים אחרי שעזבה אותו ושר "מה לי מה לי מה לי ואולי זה לא נגמר – אם תרצי אני נשאר". מנגינה מלודית מהסוג הקטלני. אין לי שום ספק שהממרח הזה יהיה המנונם של הגברים הבוכים בלילה. בוסקילה מסלסל את געגועיו מכל הלב.

"חן עלינא" של חיים אוליאל ובוסקילה  מפגיש בסינתזת דאנס די סתמית בין שפת ההורים לצליל פאנקי. 

ושוב הגבר הסובל ב"ברגע המכריע", לא מצליח להמריא, בגללה, הזיכרון כואב. בוסיקלה מתבכיין. המילים – נורא. המנגינה והשירה – מקום ראשון במצעד הדכאוניים. הלב זועק מהגרון. מיושן, שקוף, פשטני.

אצל בוסקילה החיים זה געגוע אחד ענק לאהובה שנטשה. אין לו הרבה מה להציע מעבר לזה, כלומר – ממרחים רומנטיים, מנגינות קליטות, סלסולים מתבכיינים שמגיעים ממקורות של רגש, אבל לא מספיק להיות זמר רגש. חבל.