"אם היית יכולה לעזור/ שתי ידיים מושטות אלייך/אם הייתי יכולה להיות לך/מגדלור באפילה, קרן אור אחות קטנה/בואי"
"מגדלור" אומר חרדות של אמא. את השיר ירקדו בכול מועדון. קרני בחרה לקחת את החרדות אל רצפת הריקודים. גם בדאנס אפשר להעביר מסר של אם דואגת-חוששת לגורל גוזליה, שעוזבים את הקן לעבר הלא נודע והמאיים. "אתה רוצה לגדול/ לראות הכול/לפרוש כנפיים/ רק שתדע להישמר מעצמך ומאחר"
"שיר מספר אחת" הוא גם השיר החזק בדיסק החדש. הדברים יוצאים מהבטן. הפעם קרני לא פוחדת להיפתח. ואחרי פופ ודאנס היא חוזרת לקו יותר פולקי, ג’וני מיטשלי ב"מלחמות כאילו" על משחקי מלחמה של ילדים. לכאורה שיר נאיבי. כאילו לא ידענו שהכול מתחיל במשחקי מלחמות של ילדים. היא שרה את זה נעים-מתקתק, אבל בנימת עצבות מחלחלת. טון כמו מהורהר, אם כי ללא העוצמה הפנימית שהרגשתי ב"שיר מספר אחת". עוד שיר שמחלחל: קרני שרה על הרגעים הקשים, על פחדים שאפשר להתגבר בשכנוע עצמי "החיים לא כ"כ רעים כשיש לך לאן לחזור בערב". השיר נקרא "קח" (איתן גלס נחמיאס) והוא יפה בפשטותו, בלחן שמלטף. יש עוד דרך להימלט מחרדות: "בוא נשב על המרפסת, נסתכל רחוק מעבר להרים" ("כמו פעם") עוד ניסיון להימלט מרע חיצוני שאורב.
החרדות האלו התעטפו בלחנים יפים, ההפקה אקוסטית מצד אחד, מתקשטת בדאנס ובאלקטרוניקה במינון. פונקצינאלית בעיבודים. לא מסובכת ולא מסתבכת. משדרת חמימות אנושית מלטפת. כחלק מהניסיון הזה להגן על הקרובים לה, בחרה קרני לעשות גרסת כיסוי אקוסטית נעימה ל"סע לאט" של איינשטיין את גבריאלוב. לא צריכים האזנה שנייה כדי להתאהב בקלות מאוד נסבלת באלבום הזה.