אתחיל מהסוף: "ערב יום שישי". כשאומרים שעל אמן נחה ההשראה, מתכוונים כנראה לדבר הזה. זרם מחשבות לקח את אולארצ'יק אל הפסנתר ואל הקולות ואל רחשי הלב, ויצא מזה שנסון ישראלי בקולו המספר המחוספס והלא מתיפייף.
לא יודע בדיוק איך לפרש "השראה", אבל נדמה לי שיותר קל לחוש אותה מאשר לתאר אותה במילים.
"ערב יום שישי" – זה אלון אולארצ'יק שעושה לי געגוע למשהו, או לצאת כמוהו ערב יום שישי, להסתלסל בדרך לירושלים בנוף של המנזר השתקני. "יש והדמיון נח ממעשיו/ וחושים פשוטים משתלטים עליו". שר אולארצ'יק.
והנה: נתתי לפעמים לחושים להשתלט על המבקר שבי.
21 קטעים מחולקים לשני דיסקים. אחד מוגדר – רוק. השני – רוך. הצד הזה, הצד האחר. ולמה לא לערבב? אצל אולארצ'יק אני מעדיף ערבוב. דיסק אחד – מעורב אוליארצ'יקי. הרי רוך וקושי מעורבבים בנו. אבל אולארצ'יק בחר לתחם. אולי מתוך איזשהו אקספרימנט אישי. למשל: שיר אחד על אהבה ("מאוהב מדי/ הוא מאוהב") מופיע גם פה גם שם. דווקא כאן כן אהבתי את החלוקה לשתי אינטרפרטציות.
האמת: לא בא לי לחלק את אולארצ'יק ל"רוק" ול"רוך". יש בו פנים רבות, עושר מוסיקלי, גם ג'אז, גם מיוסיקאל, פאנקי וגם אוריינטאל, הרמוניות ועיבודים ולחנים שלוקחים לכל מיני מחוזות. הוא בטח לא "רוקיסט", לא הבי ולא מטאל. הוא מוסיקאי של מלודיה מקורית, של עיבוד ותזמור יותר מאשר של סטייל.
"מתגעגע לזמר שלך" בפתיחה לדיסק הרוק – על מאוכזב אהבה – מזכיר את סטילי דאן. "מאוהב מדי" הוא שילוב של ישן אמריקני כזה (ברודוויי) עם ניחוח ג'ז, שיר על בחור שהאהבה שלו היא טורבו. ויש אצלו גם רוק פשוט ותמציתי ("מתגלים לי החיים", "חבק את חייך"), משהו מהבוסה מתובל בפאנקי ("בגיהנום האהבה") וגם דברים שמזכירים את ראשית הדרך, "כוורת" או אלבומי הסולו שמגיע עד לצעד תימני כזה ("שיר הבוס") ים-תיכוניות מחושמלת בצליל גיטרות שופע ב"אריס", על געגועים לימי "אריאנה" ביפו וזמרי הבוזוקי טריפונס ואריס וסטפנוס שחלקם היו פולנים גמורים. ומהמסיבה הפרטית הזו, אנחנו עוברים לג'אם של – תחזיקו טוב – 20 דקות. פתאום אחרי השירים, לוקח אולארצ'יק את הנגנים לנגינה-הנאה משותפת. וזה ממש לא שייך לכאן. זה כאילו אולארצ'יק פורש לעשרים דקות להפסקת סאשן.
בשלב זה אפשר כבר לענות על השאלה המתבקשת: אז כן, דיסק 2 הוא באוזני מענג יותר, ולא ניכנס כאן לשאלות של איכות, כי שני הדיסקים עשויים טוב, אבל ה"רוך" איך להגיד עשה לי את זה יותר מה"רוק" – "ארץ מלח" – כתוב מצוין מכל בחינה, מכיל את כל הצדדים של אולארצ'יק, גם את ה"כוורתי", (החרוז הנוסנסי מ"ומאז עברו שנים/ ערוגות של שושנים/ לא מבין איך השתנתה/ תושבים ירדו כיתה"), "הוא מאוהב" – גרסת הרוף מענגת יותר, "אש קטנה" פילוסופיה ששווה יותר משתי אגורות איך לחיות נכון כדי לא ליפול – שיר מקסים בניחוח צרפתי.
ויש לו שורה מקסימה בשיר "בעוד שעה" שאומרת "הלכתי לאיבוד בין עפעפיך", וזוהי עוד מנגינה שיודעת לספר סיפור, שובת אוזן ולב, טון שאינו מתיימר להגיד יותר משהוא רוצה להגיד. כנ"ל – "בית קפה מצד הרחוב", תזמור שלוקח את הזכרונות למקומות הנכונים, ואולי פה ושם נגמרו לו מקורות הרעיונות (השירים "שטיויות" ו"רזה") אבל המנגינות, התזמור מצילים מהבנאלי. להגיד שאולארצ'יק יש אחד זה כמעט בנאלי, ותמיד טוב לגלות את האחד הזה מחדש, ואישית – אני מעדיף את זה עשוי רך וול דאן.
אולארצ'יק ראיון מיוחד על האלבום
