כשארקדי שר "מרוב אהבה" – זוהי האהבה שלו. לא של יוסי בנאי, שכתב מלים. לא של מתי כספי שהלחין.
המרגש בקאבר ורשנס של ארקדי – שהוא לוקח את השירים לחלקת האדמה היצירתית שלו, מאמץ אותם לחיקו, כאילו הם ילדיו החדשים. גם "איפה את אהובה", יסלח לי יהורם גאון, נולד מחדש. עם כל הדרמה הארקדית. "איפה הם הימים שלא ישובו עוד", מבכה ארקדי את ימים במלנכוליות שלו. במקום הפתוס הגאוני, נשמעת המלודרמה הארקדית, שהיא עולם אחר, יותר קודרת, אישית, נוגה. יותר "רוסית" במשמעות של ארקדי שר את ויסוצקי. העיבוד תיבל את זה בצבע ים תיכוני. ארקדי שר בתחושה נואשת – על הימים שלא ישובו עוד. עולם אחר.
מה שהוא עשה ל"דמיון חופשי" של יצחק קלפטר. שר את המנגינה בטונים שלו, במקצב שלו. מספר את השיר לפי הסולם הרגשי שלו. זה עולמו, זה הסיפור שלו. זה הצער שלו. עיבוד שמשנה את המבנה המוסיקלי של המקור.
כנ"ל – "אין מדינה לאהבה" (יהונתן גפן/ צביקה) צביקה פיק בחיים לא ישיר את השיר ככה. בטון המתגעגע הזה. רוצים לדעת מהי אינטרפרטציה? האלבום הזה ילמד אתכם. ארקדי מעדיף את הסולם המינורי, בלדה, שנסון. בדד ישכון ליד הפסנתר. רק סינגולדה יסייע פה ושם.
את "אומרים בלי" של שלום חנוך בקושי זיהיתי. ארקדי עשה מזה מונולוג על אהבה. שיר שעוסק בהפכים בחיים. אבל באהבה – אין הפכים. וארקדי לוקח את זה לחדר המאוד אינטימי שלו. מונולוג. מה שעשה המעבר מרוק לשנסון. שנסון זה יציאה מהמילה. מהטקסט. ארקדי בקווי המתאר האלה – שר לא רק את הטקסט, אלא את הסאבטקסט.
"אפר ואבק" – של גלעד את פוליקר – מרגש ברמות גבוהות בגרסה הזו של ארקדי. אפרורי אך לא פחות עמוק מהביצוע של פוליקר. ארקדי חי את הסיפור, כאילו הוא חלק מבשרו, וכשהוא שר "מי ימתיק לילותייך/ מי יקשיב לבכייך/ מי שימור צעדייך בדרכך/ ואם את נוסעת/ קחי מעיל יהיה לך קר" – תכינו ממחטות!
את אב"מ – "איש בודד מאוד" של מיכה שטרית וברי סחרוף, ארקדי לוקח לעליית הגג שלו, לבדידות של חייו. כנ"ל – "שלח לי מלאך" של יובל בנאי ו"משינה".
ועוד שיר אחד שבשבילו כדאי להגיע לדיסק הזה – "כשאור דולק בחלונך" (אטינגר/ארגוב) – הטון הרומנטי הנוגה, השברירי משהו, כאילו בולע רוקו מהתרגשות, שמעביר את התחושה הזו, הבלתי ניתנת להסבר במילים, נגיעות מיתרים, בקצב ואלסי מחניף. קאברים כאלה יכול לעשות רק אדם אחד – ארקדי דוכין.