תחנות רוח

אנסמבל שם טוב לוי

ההופעה, מועדון זאפה ת"א
5/5

שם-טוב לוי קלידים, חלילים ושירה, גדי בן-אלישע – גיטרות, צור בן-זאב –בס, גרשון וייספירר – עוד, בריטון, שרלי סבח – עוד, נועם חן – כלי הקשה.

 

שירים: טווס הזהב, ארץ קטנה, 7/8 (להקת ששת), כיכר החלומות, העיר, הבנאים (עם יצחק קלפטר), חתוואת חביבי (עבדול ווואהב), נואז' (דג'אנגו ריינהרט), קווינטה עם שלמה גרוניך, שובי לביתך (שר שלמה גרוניך), מינואט – באך, פרו ורבו, בלילות הסתיו, אפשר דומה – עם מיכה שטרית, ליבי במזרח – מיכה שטרית, באיטושקה, שיר בולגרי, חגיגה, אדרלזי. 

 

 

 

אחד השירים  במופע, "העיר", אומר: "אלך לארץ אחרת/ אפליג לים אחר/ אמצא לי עיר שונה/ טובה מזו פי כמה" (המשורר היווני קוואפיס)

ספינתו המוסיקלית של לוי  תגיע לארצות הבלקן ותעגון באיי יוון. לוי נושם פולקלור, מתמצא בקצבים, בודק סולמות, אורג עיבודים, מגיע עד המוסיקה שסבו הבולגרי ניגן לו, וחוזר גם לקלסיקותיו "בלילות הסתו" ו"שובי לביתך" (בביצוע של האורח גרוניך) וגם מגוון בבאך קליל.

לוי לוקח את "טווס הזהב", את "7/8", ואת "כיכר החלומות" ומחבר אותם עם הצוענית של דג'נגו ריינהרט ("נואז'"),  עם המוסיקה המצרית של עבדול וואהב ("חתוואת חביבי") ומגוון בבלקנית של גורן ברגוביץ' ("אדרלזי")  השורשים הבולגריים, כמו "באיטושקה"   – הם עוד שתיל בגינה המוסיקלית שלו. ואם רציתם הגדרה ל"מוסיקת עולם", היא מנוסחת היטב על ידי האנסמבל הזה.

לצידו של שם טוב לוי  מקופל בכסאו בישיבה מוזרה איש קטן קומה העונה לשם גרשון וייספירר.  צריך לשמוע את הצלילים שוייספירר מוציא מהעוד כדי להבין שלא חייבים להיוולד לאמא מרוקאית כדי להגיע לצליל האסלי הזה.  וייספירר אגב, שולף בהמשך בריטון נשיפה מפואר ונוצץ כדי להבהיר שאצלו המעבר בין מזרח למערב – דילוג קל.

וזה הקונספט של שם טוב לוי ואנסמבלו: דילוגים קלילים בין מערב למזרח, וגם בהפוכה.

אני עוקב בדבקות אחרי לוי מאז להקת "ששת". הוא מדור היוצרים המקוריים שידע את המהפכה לפני שלושים שנה ("מאחורי הצלילים""קצת אחרת", "צליל מכוון") ששבר מוסכמות, שהראה שרוקנ'רול הוא טיפה בים המוסיקלי שקיים כאן. כששלמה גרוניך עלה לנגן "קווינטה", קיבלת דוגמית מרגשת לשנים המופלאות ההן.

יש משהו מאוד קליל עד מחניף אבל לא דביק בתזמורים האלה.  לוי דאג להרכב  מקומי של נגנים  שתפסו ראש לכייף על סלט של מנגינות, מקצבים ואלתורים,  של דואטים בין החליל שלו לגיטרה (גדי בן אלישע, המצוין כתמיד), של חיבורים לא מאולצים בין סולמות, של זרימה מוסיקלית מפנקת אוזן.

לוי משוטט בין סימטאות אתניות, אבל נשאר על דרך הפתיחות המיינסטרימית של יוצר ומוסיקאי מערבי, חלילן בדרגה עולמית, שממשיך במסע מרתק על פני הגלובוס. לוי ואנסמבלו לוקחים לקולאג' אמביינט אוריינטאלי, שהוא ארץ אחרת, מעורבת, אותנטית ויפה בתוך כול המסחרה המקומית.

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן