עולה לבמה איש כסוף זקן שסוחב עליו אקורדיון והסטוריה שיכולה למוטט במה. הוא צריך להחזיק את עצמו, כי תובל פטר אוהב לספר ולהתרפק וגם להתנצל על הסיפורים והבדיחות שהוא הורג, אבל לא לשם כך התכנסנו. הוא עדיין בויכוח עם יהורם גאון באיזה שיר הוא ליווה אותו בלהקת הנח"ל. ובלי נעמי פולני הוא לא היה אותו תובל פטר, ובטח – בלי סשה. מואלס צרפתי ועד שיר רוסי. וכשיכתבו את ההסטוריה של הבידור הישראלי, לאיש הזה יש לפחות שני דפים בטוחים (להקת הנח"ל, בצל ירוק)

כמו שתובל פטר מנגן סשה ארגוב סולו באקורדיון, אף אחד בעולם לא מנגן. לבונטין 7, שישי אחרי הצהריים, אור עששית, מסתכלים על הכניסה. צריכים מניין. פטר טוען שגם ביל אוואנס בניו-יורק ניגן מול שניים וחצי מאזינים. אין שום בעיה.

מרגע שהאצבעות נוגעות בקלידים ובכפתורים של האקורדיון, תובל פטר עוצם עיניים ושוקע בעולם אחר. הוא לוקח את המוסיקה של סשה למחבואים המוסיקליים שלו, למחוזות הדמיון, עושר הרמוני, המצאות, עולם אסוציאטיבי. המוסיקה של סשה לוקחת את פטר והאקורדיון לג'אז של מונק, למוסיקה החלומית של נינו רוטה מהסרטים של פליני, עם נגיעות בבאך, בפרוקופייב.

יש משהו מרתק במוסיקה של שסה שמושך מלחינים כמו דבורים לכוורת. מה שתובל פטר עושה למוסיקה של סשה, זה בערך מה שפיאצולה עשה לטנגו, כשהוציא אותו לאולם הקונצרטים. יש משהו קסום באקורדיון שמאפשר לקחת את ההרמוניה של "זמר אהבה לים" ולהמציא אותה מחדש, ולזה מסוגל רק אדם אחד. פטר משוטט בשבילי המוסיקה של סשה, בערגה ובגעגועים ומגלה בה עולמות חדשים.

פטר לא יירגע עד שהוא ינגן את המחרוזות האלו בשלמות. העיבודים בקולחים, התפירות האסוציאטיביות העדינות. העיבוד הג'אזיים היותר מורכבים, מול הואלסים היותר קלילים. "הפעם", אומר פטר "ניגנתי כמעט טוב". אם זה כמעט טוב, אז מה זה טוב? לי הייתה הרגשה של כמעט מושלם. תזמורת של אקורדיון. ישבה מאחורי מישהי ששרה את המנגינות כל אימת שזיהתה אותן, מה שכמעט חיסל לי את המופע. אז הנה הבהרה: מי שמחפש את סשה ארגוב לשירה בציבור – שלא יגיע לתובל פטר. ראו, הוזהרתם.

"נינו וחצי" – תובל פטר וחברים מנגנים נינו רוטה