מאנו צ'או עושה לי טוב, כלומר הוא יכול להמשיך לדסקס נושאים פוליטיים וחברתיים כתחלואי העוני בעולם השלישי (ויש כבוד גם לזה) אבל התמהיל שלו מחניף דווקא מצדהפארטי יותר מאשר מצד הפוליטיקה. הכישרון של איש הלטינו מיוזיק קיים בהיתוך של אלמנטים רוקיסטיים, סקה, רגאיי, אפרו פופ לטינו (שרידים ללהקתו "מאנו נגרה" מהשמונים), מוסיקה מדרום אמריקה. צ'או זוהי רב-תרבותיות לשונית (הוא בצרפת, ליבו במקומות אחרים) ןלמי ש- Mundoreves מזכיר את "הוטל קליפורניה" של האיגלס, לא אתווכח איתו. מאנו הוא מוסיקאי העולם הגדול, The Bleedin Clown זה רוקנ'רול מדביק. A Cosa לוקח לג'מייקה עם מקצב פופ סקה קליל ותזמור לכלי נשיפה. El Hoyo הזכיר לי את מתיסיהו. כן, גם משהו מהוי-יויוי חסידיק.
אבל צ'או כל כך מגוון, עד שהוא לא ממש צפוי, מה שאומר שיש כאן סלט שקשה לעמוד בפניו. "לה רדיולינה" מייצג של קשת מוסיקלית המאפיינת את הפריחה המחודשת של חיבורי דיאלקטים, מקצבים וסגנונות. נכון שמאנו כבר ממחזר חומרים מאלבומים קודמים, אבל כשמקשיבים לחדש, קיים רק החדש שזה וורלד מיוסיק עשוי הכי פריך, הכי וול דאן. לחמם ולהגיש. למעשה: אינטגרציה בין כל אלבומיו של צ'או. לוחצים פעם שנייה בשלט, וזה מרגיש ממכר.
